ע"פ 7267/98

תקציר

הכרעת הדין הנדונה עניינה בהתנגשות בין טובת הציבור לבין זכויות הנאשם. התביעה איבדה ראיות מהותיות בתיק של קשירת קשר לכאורה לזיוף שטרות ופנתה להגנה לקבלת העתק מהראיות שסופקו להם, אך ההגנה סירבה בטענה שהדבר יפגע בזכותו של הנאשם מפני הפללה עצמית. אין בסיס משפטי מפורש לעמדת מי מהצדדים. השופט פפר מקבל את הערעור וקובע כי הזכות לחוסר מעש היא עקרון יסוד במשפט הפלילי, וחיוב הנאשם למסור את הראיה יתעלם ממעמדו ומזכויותיו, מה גם שהראיות נאספו על ידי התביעה ונמסרו להגנה. יתר על כן, העבירה, על אף חומרתה, אינה חמורה דיה כדי להצדיק הפרה כזו. גישה זו, לטענתה, שומרת על מאזן הכוחות במערכת המשפט הפלילי, שבה על התביעה מוטל נטל ההוכחה ועל הנאשם הזכות להישאר פסיבי. השופט הנדל, אף שהוא מסכים עם התוצאה, מגיע למסקנה זו מטעמים שונים. הם מוצאים כי טענת ההפללה העצמית שהועלתה על ידי ההגנה אינה ישימה במקרה זה, שכן הראיות נמסרו למשטרה על ידי צדדים שלישיים ופשוט נמסרו לנאשם, כלומר החזרתן לא תהווה הפללה עצמית. תחת זאת, השופט אינו משוכנע כי קיים בסיס משפטי לחייב את הנאשם למסור את הראיות. לטענתם, היעדר הסדר משפטי מפורש התומך בבקשת התביעה, לצד ההשלכות החמורות על הנאשם, משמעותם שבית המשפט אינו צריך לכפות על הנאשם לפעול. הנדל מציע כי התביעה תוכל לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כדי לשקול אפשרויות אחרות, ומציין כי אין לראות את פסק הדין כמוביל בהכרח לזיכוי הנאשם.