על"ע 14/83

תקציר

פסק הדין מתייחס לתלונה שהוגשה נגד עורך דין בגין התנהגות מקצועית בלתי הולמת לפי חוק לשכת עורכי הדין ותקנונה. הנושא המרכזי היה פרשנותו של כלל פרוצדורלי (כלל 3א) בדבר מגבלת הזמן להגשת תלונה. בית הדין המשמעתי המחוזי דחה את טענתו המקדמית של המשיב כי התלונה לא הוגשה בתוך פרק הזמן הנקוב. בית המשפט קבע כי הכלל משמש ליידע את המתלונן על עיכובים כלשהם ואינו מהווה חסם פרוצדורלי. עם זאת, בית הדין הארצי למשמעת חלק על כך, וקיבל את טענת המשיב כי תקנה 3א קובעת מגבלה קשיחה של 90 יום להגשת תלונה. הדבר יצר התיישנות, שמנעה מבית המשפט לדון בתיק. העניין הסלים לבית המשפט העליון בערעור. בית המשפט העליון צידד בבית הדין המשמעתי המחוזי והגיע למסקנה כי תקנה 3א נועדה להבטיח טיפול מהיר בתלונות ואינה קובעת התיישנות. נמצא כי פירוש הכלל כיוצר תקופת התיישנות יהיה בלתי סביר ויוביל לתוצאות בלתי רצויות. כמו כן, קבע בית הדין כי הליכי הערעור לבית הדין המשמעתי הארצי לבית הדין המשמעתי הארצי צריכים לפעול על פי הליכי ערעור פלילי, שאינם מחייבים הגשת נקודות טיעון עיקריות או תיק מוצג מראש. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, החזיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי המשיב יקבל נזיפה ופסק דין שפורסם מבלי לנקוב בשמם. השופטים א' ברק ומ' בייסקי הסכימו עם ההחלטה.