ב"ל 4097-07-24

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעיקר בעקרונות המשפטיים ובחידושים שבפסיקה: **הקדמה** פסק דין זה, שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, עוסק בשתי תביעות שאוחדו, אשר הוגשו על ידי התובע, מר חיים פדידה, נגד המוסד לביטוח לאומי. התביעות נוגעות להכרה בליקויים שונים (ליקוי שמיעה, טנטון, פגימות אורתופדיות בגב, בכתפיים, בכפות ידיים, בכפות רגליים, במרפקים ובברכיים) כפגיעות עבודה. התובע טען כי הליקויים נגרמו לו הן מכוח תורת המיקרוטראומה והן כמחלת מקצוע, בהתאם לפריטים 13, 14 ו-25 לתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תש"ד-1954. **עיקר המחלוקת והמסגרת הנורמטיבית** 1. **תורת המיקרוטראומה (פגיעות אורתופדיות):** * **העיקרון:** ההלכה הפסוקה קובעת, כי להוכחת יסודות תורת המיקרוטראומה, על הנפגע להוכיח קיומן של פגיעות זעירות, שהצטברותן הביאה לנזק ממשי. הדבר מחייב הוכחת תנועות חוזרות ונשנות, זהות במהותן, הפועלות על מקום מוגדר בגוף, בתדירות מספקת לאורך זמן. התנועות אינן חייבות להיות רציפות או זהות לחלוטין, אך צריכות להישנות באופן שגרם לנזק מצטבר. * **החידוש/היישום בפסק הדין:** בית הדין שם דגש על מגוון הפעולות שבוצעו על ידי התובע. נקבע כי על אף שהתובע טען לביצוע פעולות רבות, אופי עבודתו היה מגוון ולא כלל תנועות זהות או דומות במהותן ברצף זמן מספק. בית הדין בחן לעומק את מגוון הפעולות (כיפוף, יישור, הרמה, נהיגה, טיפוס, זחילה, שימוש בכלים ידניים ורוטטים, עבודה משרדית, ניהול, אריזה, ספירה, קשירה, צביעה ועוד) וקבע כי אלו לא התבצעו באופן סדיר ורציף על איבר ספציפי, באופן המצדיק הכרה בפגיעה מכוח תורת המיקרוטראומה. הקושי בהפרדת כל פעולה לגופה, ובפרט ריבוי הליקויים הנטענים, הוביל לדחיית התביעה בתחום זה, תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית (עב"ל 64245-06-16 לב ספיקוב). 2. **מחלת מקצוע (ליקוי שמיעה וטנטון, ופגימות כתוצאה מעבודה עם מכשירים רוטטים):** * **ליקוי שמיעה וטנטון (הקשור לחשיפה לרעש):** * **העיקרון:** כאשר לא ניתן להוכיח באופן אובייקטיבי את עוצמת הרעש במקום העבודה (למשל, בשל היעדר בדיקות רעש או מורכבות המדידה), ובמקרה בו קיים סבירות שהעובד נחשף לרעש מזיק, על בית הדין לשקול מינוי מומחה רפואי. הדבר עולה בקנה אחד עם הצורך להוכיח חשיפה לרעש מזיק, כפי שנקבע בפסקי דין כגון עניין סונגו ועניין פאנוס נאסר. * **החידוש/היישום בפסק הדין:** בית הדין שם דגש על הראיות הנסיבתיות התומכות בחשיפה לרעש מזיק. למרות שהתובע לא הציג דוחות רעש עדכניים, עדויות מהימנות, לרבות עדויות של מנהל לשעבר, תיאורי עבודתו של התובע (שימוש בפטיש אוויר, עבודה בסביבת טנקים פעילים, נסיעות במכונות רועשות), ועדות כי בעשור הראשון לעבודתו לא סופקו אמצעי מיגון לאוזניים, הצביעו על סבירות לחשיפה לרעש מזיק. בית הדין, לאחר בחינת הראיות, קיבל את טענת התובע לגבי חשיפה לרעש מזיק וקבע שימונה מומחה רפואי לבחינת הקשר בין חשיפה זו לליקויי השמיעה והטנטון. בית הדין גם הסתמך על פסיקות קודמות הנוגעות לאותו בסיס צבאי (מש"א 7000) בהן נמצאו רמות רעש גבוהות, כדי לחזק את טענת התובע לגבי סביבת העבודה. * **פגימות בכפות הידיים ובמרפקים (עקב עבודה עם מכשירים רוטטים):** * **העיקרון:** פריט 14 לתוספת השנייה מתייחס למחלות עצמות, פרקים, שרירים, כלי דם או עצבים בגפיים, הנגרמות מעבודה במכשירים רוטטים. התנאי המרכזי להכרה הוא "עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים". * **החידוש/היישום בפסק הדין:** בית הדין התמודד עם סוגיה מורכבת של הוכחת "עבודה ממושכת". בעוד שהתובע הודה בשימוש בפטיש אוויר כחצי שעה בממוצע ביום, היקף זה בפני עצמו עשוי לא להספיק. אולם, בית הדין שילב היקף זה עם תקופת העבודה הממושכת (30 שנה), וקבע כי שילוב זה עשוי להצדיק בחינה מעמיקה על ידי מומחה רפואי. זוהי נקודה חשובה בפסיקה, המדגימה כיצד בית הדין מוכן לשקול פגיעות הנגרמות לאורך זמן, גם אם החשיפה היומית לסיכון אינה קיצונית, כאשר היא משולבת עם משך עבודה משמעותי. ההחלטה מתבססת על פסיקות קודמות (כגון עב"ל 18466-05-23 דני אברהמי) המצביעות על כך שגם שימוש שאינו רציף, כאשר הוא מתפרס על פני שנים רבות, עשוי להחשב "ממושך". **החלטה וסוף דבר** בית הדין קיבל את התביעה בחלקה, תוך שהוא דוחה את התביעה לגבי פגימות בגב, ברכיים, כפות רגליים וכתפיים. לעומת זאת, נקבע כי ימונו מומחים רפואיים לבחינת הקשר הסיבתי בין עבודתו של התובע לליקויי שמיעה וטנטון (בתקופות ספציפיות), וכן לליקויים בכפות ידיים ובמרפקים (גם כן בתקופות ספציפיות, ובעיקר מכוח עבודה עם מכשירים רוטטים). **מסקנות וחידושים מרכזיים** 1. **גישה פרטנית ומבוססת ראיות:** בית הדין הפגין גישה קפדנית בבחינת הראיות, תוך שהוא משווה בין טענות התובע, עדויות המנהל, הדו"חות שנמסרו, והפסיקה הקיימת. ההחלטה בדבר דחיית התביעה על בסיס תורת המיקרוטראומה נובעת מחוסר הוכחה של תנועות חוזרות ונשנות, זהות במהותן, לאורך זמן. 2. **הוכחת חשיפה לרעש מזיק:** בית הדין המשיך בפסיקה המגלה גמישות בהוכחת חשיפה לרעש מזיק, כאשר חסרות בדיקות אובייקטיביות, ומתבסס על מכלול ראיות נסיבתיות. השימוש בפסיקות קודמות הנוגעות לאותו בסיס צבאי מחזק את המגמה להכיר בסיכונים סביבתיים במקומות עבודה בעייתיים. 3. **"עבודה ממושכת" עם מכשירים רוטטים:** פסק הדין מדגים את האופן בו בית הדין יכול לפרש את המונח "עבודה ממושכת" בהקשר של מחלת מקצוע (פריט 14). השילוב של משך עבודה משמעותי (30 שנה) עם חשיפה יומית מסוימת (חצי שעה ביום) לכלים רוטטים, עשוי להוביל להחלטה למנות מומחה, גם אם ההיקף היומי אינו גדול. זוהי הכרה בכך שפגיעות מצטברות יכולות להיגרם גם מחשיפות נמוכות יותר אך לאורך תקופה ארוכה מאוד. 4. **פיצול תפקידים ותקופות:** בית הדין הפגין יכולת לנתח את תקופות ההעסקה השונות ואת התפקידים השונים שמילא התובע, ולהסיק מסקנות נפרדות לגבי כל תקופה ותפקיד, בהתאם לאופי החשיפה לסיכון. 5. **הדגשת חובת הבאת ראיות:** בית הדין הצביע על חסר ראייתי משמעותי מצד התובע (אי-זימון עדים, אי-הצגת אסמכתאות) כשלא היה בכך כדי להכריע את הכף במקרים בהם הראיות הנסיבתיות היו חזקות די הצורך (כמו במקרה של חשיפה לרעש). לסיכום, פסק הדין ממחיש את ההסתכלות המורכבת וההוליסטית של בית הדין לעבודה בבחינת תביעות לפגיעות עבודה, תוך שימת דגש על הוכחת הקשר הסיבתי, התאמה בין הנטען למוכח, והתחשבות הן בעקרונות המשפטיים המסורתיים והן בשינויים והתפתחויות בפסיקה ובמציאות התעסוקתית.