ע"א 1409/20

תקציר

במקרה זה נדונו העררים של הכפר, קק"ל ורשות מקרקעי ישראל, והתוצאה הייתה מעורבת. בית המשפט קבע כי יש לדחות את ערעור הכפר על זכותם של חבריו לחתום על חוזי חכירה על בסיס גרסה משנת 1935. בית משפט קמא הגיע למסקנה, ובצדק, כי חברי הכפר אינם זכאים לחכירות כאלה, שכן אין כל בסיס משפטי או תיעוד התומך בטענה זו, ואף חוזים היסטוריים הראו שונות מגרסת 1935. טיעוני הכפר היו חסרי בסיס, במיוחד משום שהם יישמו קביעות עובדתיות באופן שגוי והתעלמו מהאבולוציה החוזית לאורך זמן. בית המשפט דחה גם את ערעורי הכפר על תביעות שהתיישנו בשל תקופת ההתיישנות, שכן הכפר לא התווה כראוי את העילות המשפטיות לטענותיהם. מנגד, חלקים מהערעור של קק"ל ורמ"י התקבלו. בית המשפט הפך את החלטת בית המשפט קמא שהעניק לכפר זכאות לפיצויים על בסיס "חריג שיח חדש", ולא מצא בסיס משפטי לטענה זו להתגבר על סוגיות כמו התיישנות בחוק או לקבוע זכויות חדשות. לפיכך, תביעת הכפר לפיצויים לא יכלה לעמוד על הנחה משפטית זו. בית המשפט הדגיש את הצורך ביסודות משפטיים קונקרטיים בתביעות פיצויים ושמר על זכויות כל הצדדים אם ננקטו פעולות משפטיות חדשות בעילות שונות. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, דבר המשקף את תוצאת ההתדיינות המעורבת.