ע"א 33106-10-12

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו בערעור על החלטת בית משפט קמא לאכוף פסק חוץ. המערער טען, כי אין לאכוף את פסק החוץ משום שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו ולהתגונן בטרם מתן פסק הדין, כאמור בסעיף 6(א)(2) לחוק האכיפה. המערער טען כי לא ידע על ההליכים שננקטו נגדו עד לאחר מתן פסק הדין, ולכן לא קיבל הודעה מתאימה. בית המשפט בחן האם ניתנה למערער הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו לא רק לפני מתן פסק החוץ אלא גם לאחר שנודע לו על ההליך. נמצא כי טענות המערערת נדונו על ידי בית המשפט הזר במספר הזדמנויות לאחר פסק הדין הראשוני, ונדחו בכל פעם. לפיכך, גם אם נפל כשל בהודעה למערער לפני מתן פסק הדין הראשון, הרי שהדבר תוקן מאז וניתנה למערער הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיו. משכך, בית המשפט לא מצא טעם בטענות המערער בדבר היעדר הזדמנות להתגונן. בית המשפט שקל גם את טענת המערער כי בית המשפט הזר נעדר סמכות שיפוט כלפיו, אותה ביסס בשל אי תושבותו בארץ והיעדר הסכמה לסמכות השיפוט. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי בכך שפתחה בהליכים משפטיים במדינה הזרה ושכירת עורכי דין שם, הסכימה המערערת לסמכותו של בית המשפט הזר בעניינים הנוגעים להליכים אלה. יתר על כן, המערער הגיש בעבר בקשה לבטל את פסק החוץ מבלי לערער על סמכותו של בית המשפט, ועשה זאת רק לאחר שבקשותיו נדחו. לפיכך, בית המשפט פירש את חוסר הסכמתו כתגובה לתוצאה לא נוחה, ומצא כי לבית המשפט הזר סמכות שיפוט. השופט בר-זיו חלק על כך, בין השאר, וטען כי על בית המשפט המקומי לברר האם המערער קיבל הודעה נאותה על ההליך הזר. בר-זיו טען כי אם לא יעשה כן, לא יהווה מכה קשה למערכת המשפט הזרה, שכן בית המשפט המקומי אינו מחויב להתייחס לתוקפו של פסק החוץ. במקום זאת, היא רק צריכה לקבוע אם היא ניתנת לאכיפה בישראל או לא. בסופו של דבר, התקבל הערעור בדעת רוב, והתיק הוחזר לבית משפט קמא על מנת לבחון מחדש את השאלה האם ניתנה למערער הודעה נאותה על ההליך הזר.