ע"א 4628/93

תקציר

בפסק הדין הנתון, הסוגיה העקרונית סובבת סביב פרשנותם של טקסטים משפטיים, ובפרט האיזון בין הטקסט (verba) לבין תכליתו (voluntas). דילמה זו התעוררה במקרה דנן בפרשנות סעיפים 6(ז) ו-6(ח) לחוזה פרוגרמה. פסק הדין הראשוני הציע כי כאשר לשון החוזה ברורה, די בה כדי לקבוע את כוונת הצדדים, תוך שלילת הצורך להתחשב בנסיבות חיצוניות. עם זאת, השקפה מנוגדת גורסת כי גם לשון ברורה חייבת ליישר קו עם תכליתו הכוללת של החוזה, ועלולה לחייב סטייה מפרשנות מילולית אם היא סותרת. התיק נסב על קביעת תכלית החוזה הקשורה לתמרוץ פרויקטים של בנייה בזמן, שהיו כרוכים במורכבויות כגון הבחנה בין סוגי פרויקטים וה"סנקציות" האזרחיות הנלוות בגין עיכובים. השופטת סברה תחילה כי לשון ברורה בחוזה משקפת את כוונת הצדדים, ומגבילה את הפנייה לנסיבות חיצוניות אלא אם כן קיימת עמימות. עם זאת, הביקורת מדגישה כי הגדרת "בהירות" אינה פשוטה ויש לקבוע אותה בתום התהליך הפרשני, ולא להישפט מראש. פסק דין זה בוחן את הניואנסים בין פרשנויות "פנימיות" ו"חיצוניות", ומטיל ספק בנוקשותה של גישה פרשנית דו-שלבית. היא טוענת לפרשנות משולבת יותר, המתחשבת הן בשפה הטקסטואלית והן בנסיבות חיצוניות, תוך התחשבות בפגמים אפשריים בחוזה ובחשיבות תום הלב בפרשנות. פסק הדין מסתיים בהעדפה של התאמת פרשנות חוזית להבנה מאוזנת הן של כוונתם המפורשת של הצדדים והן של תכליות חוזיות רחבות יותר, תוך אימוץ תפקיד שיפוטי דק יותר בפרשנות ותיקון פוטנציאלי של טקסטים חוזיים להגשמת תכליותיהם המיועדות. לפיכך, התקבל הערעור על יסוד עקרונות פרשניים אלה, תוך הדגשת הצורך במסגרת משפטית מתפתחת שתשקף כראוי את רוח החוזה וכוונתו.