ת"א 37256-11-22

תקציר

פסק הדין דן בבעלות על חלקת אדמה ברמת הגולן, שאינה רשומה כיום. המשיב טוען לבעלות פרטית על הקרקע, שירש מהוריו, ואילו המדינה טוענת שהקרקע שייכת להם. השופט מגיע למסקנה כי המשיב לא הביא ראיות מספיקות להוכחת טענת הבעלות שלו. המדינה, לעומת זאת, מוכרת כבעלים החוקיים של הקרקע. השופטת מבססת את החלטתה על כמה נקודות מרכזיות. ראשית, חוסר יכולתו של המשיב לבסס שרשרת העברת בעלות תקפה, כנדרש בחוק העות'מאני, ששלט במקרקעין טרם החלת החוק הישראלי ברמת הגולן בשנת 1981. המשיב לא הוכיח קשר ישיר בין בעלותו הנטענת לבין ההקצאה הראשונית של הקרקע על ידי הממשלה, שכן לא עלה בידו להוכיח את זהותו של מי שהעביר לכאורה את הזכויות לאביו. בנוסף, שני המסמכים שהוגשו כראיה להעברת מקרקעין נמצאו בלתי מהימנים, שכן חסרו בהם פרטים מהותיים, לא תורגמו ולא הוצגו בשלבים מוקדמים יותר של הליך הפשרה. שנית, המשיב לא מילא אחר דרישות החזקה והעיבוד החקלאי במקרקעין כמפורט בסעיף 78 לחוק העות'מאני, שהיו יכולות להקנות לו זכויות בעלות. השופט מקבל את חוות דעת המומחה שהגישה המדינה, ממנה עולה כי הקרקע לא עובדה די הצורך במשך 15 השנים הנדרשות שהסתיימו בשנת 1981. יתרה מכך, השופט מציין כי למדינה יש בעלות שיורית בקרקע, שכן לא הוכח שיש לה בעלים אחרים, לפי סעיף 3 לחוק הקניין המדינתי. לבסוף, השופט מקבל את טענת המדינה כי הקרקע הייתה בבעלות סוריה לפני 1967 והועברה לישראל מכוח צו 21, אך נקודה זו אינה מכרעת בהכרעת הדין, בשל היעדר ראיות מספיקות. כתוצאה מכך, המדינה מוכרת כבעלים החוקיים של החלקה, והמשיב מחויב לשלם למדינה הוצאות בסך 5,000 ₪.