ת"פ 31611-11-11

תקציר

בפסק דין זה דוחה השופט אברהם היימן מבית משפט השלום את עתירתם של נאשמים 2 ו-4 לבטל את הרשעתם בשימוש שלא כדין בקרקע המיועדת לחקלאות להפעלת עסק של בית הארחה. השופט קובע תחילה את העיקרון לפיו הימנעות מהרשעה היא חריג במקרים בהם בית המשפט משוכנע כי הנזק שייגרם לנאשמים מהרשעה יהיה חמור באופן בלתי מידתי ביחס לתועלת שתצמח ממנו. בעוד נסיבותיהם של הנאשמים, לרבות גילם, מצבם הכלכלי והיעדר רישום פלילי, אינן רלוונטיות לשאלת ההרשעה, על בית המשפט לבחון את הנזק הפוטנציאלי שנגרם מהרשעה. מאחר שהנאשמים לא הביאו ראיות מספיקות לנזק קונקרטי, עתירתם לביטול ההרשעה נדחית. בהתייחס לשלב גזר הדין מדגישה השופטת כי העבירה של שימוש בלתי חוקי בקרקע אינה מינורית, במיוחד נוכח אופייה המתמשך של ההפרה. השופט מציין את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, הכרוכות ב"אנומליה תכנונית" בשל הקמתה כדין של מובלעת תעשייתית בתוך קרקע חקלאית. אמנם אנומליה זו אינה מצדיקה הימנעות מהרשעה, אך השופט שוקל אותה בקביעת העונש. בהתחשב בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים ובביטויי האחריות שלהם, השופט מטיל על נאשמים 1 ו-2 קנסות בסך 40,000 ₪ ו-30,000 ₪, בהתאמה, ומחייב אותם לחתום על התחייבויות בסך מאות אלפי שקלים להימנע מעבירות נוספות. נאשמים 3 ו-4 נקנסים ב-40,000 ₪ וב-20,000 ₪, בהתאמה, עם התחייבויות דומות. השופט מורה גם על איסור שימוש בלתי חוקי של הנאשמים בקרקע, החל מיום 1.1.2017, ומציין כי נאשמים 2 ו-4 אינם מחויבים לצו עבודות שירות. גזר הדין כולל גם אפשרות למאסר בגין אי תשלום קנסות.