עת"מ 51514-01-13

תקציר

העותר, עורך דין ישראלי שחברותו בלשכת עורכי הדין נשללה לעשר שנים כאמצעי משמעת, הגיש בקשה לחידוש חברותו לאחר פקיעת השעייתו. עם זאת, לשכת עורכי הדין התנתה את החידוש בעמידה בבחינות מעשיות ועיוניות, מה שהוביל את העותר להגיש עתירה נגד דרישה זו. בית המשפט קבע כי ללשכת עורכי הדין שיקול דעת לקבוע תנאים לחידוש החברות לאחר הרחקה, אך עליה להפעיל סמכות זו כדין ובאופן עקבי. במקרה זה, ההתאחדות לא הצליחה לגבש מדיניות ברורה בנוגע לתהליך החידוש, מה שהוביל לתהליך קבלת החלטות שרירותי ולא עקבי. באופן ספציפי, בית המשפט הלין על חוסר השקיפות וההודעה המוקדמת בהטלת חובת הבחינה על העותר, על היחס הבלתי עקבי לשותף המקצועי של העותר, ועל ההצדקה הבלתי מספקת להטלת הבחינות על יסוד חוסר ידיעתו הנטען של העותר. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט כי הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת מחייבת הסמכה ברורה ומפורשת בחוק, דבר שהיה חסר במקרה זה. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט את החלטת לשכת עורכי הדין והורה לה לשקול מחדש את בקשת העותר ללא דרישת הבחינה, תוך פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין לעותר בסך 10,000 ש"ח.