ד"נ 25/80

תקציר

בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין קבילות עדותו של שותף לתמיכה בעדותו של שותף אחר, אישר בית המשפט את שינוי התקדים המשפטי, והתיר שימוש בעדות זו בחיוב. החלטה זו התקבלה בתגובה לערעור שעניינו הרשעתו של עותר בגניבה, שם מצא בית המשפט עדויות מהימנות מספיקות של שותפים לפשע כדי לאשר את ההרשעה. פסק הדין תיקן פסיקה קודמת שביטלה את האפשרות שעדותו של שותף אחד תסייע לעדותו של אחר, והדגישה את המעבר לכיוון מתן שיקול דעת שיפוטי רב יותר בהערכת ראיות כאלה. בית המשפט טען כי ניתן להחיל רטרואקטיבית שינויים פרוצדורליים בדיני הראיות על תיקים שטרם הסתיימו, והדגיש כי הדין הפרוצדורלי שונה מהדין המהותי, שאינו משתנה בדיעבד. העותרת טענה נגד שינוי זה, בטענה שהוא גורם להפליה בלתי הוגנת ופוגע בהגינות הפרוצדורלית. עם זאת, בית המשפט קבע כי השינוי היה צפוי בשל דיונים קודמים בתיקים קודמים ואישר מחדש את עמדתו כי המשפט השיפוטי מתפתח בהנחיית בית המשפט העליון. למרות חקיקה תלויה ועומדת בנושאים קשורים, בית המשפט שמר על סמכותו לחוקק שינוי זה. החששות מפני תחולה רטרואקטיבית טופלו על ידי התייחסות לקבלה רחבה יותר של נורמות פרוצדורליות מתפתחות, תוך קביעה כי אכן ניתן להחיל את דיני הראיות על אירועים שקדמו לפרשנות המשפטית החדשה. ההחלטה דחתה את העתירה לביטול פסק הדין שהשתנה, ובכך ביססה את הפרשנות המודרנית של עדות שותף במשפט הישראלי.