דב"ע נב/122 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על פיצויי פיטורים של עובדים. המערער, עובד שפרש לגמלאות בשנת 1984, טען כי המעסיק המשיב לא שילם לו את מלוא סכום פיצויי הפיטורים להם היה זכאי. התביעה המקורית, שהוגשה בשנת 1985 לבית הדין האזורי בתל אביב, ביקשה פסק דין הצהרתי בעניין, ובית המשפט פסק לטובת העובד באופן חלקי, פסק לו פיצויי פיטורים אך דחה את תביעתו להכללת תשלומים מסוימים בחישוב. המשיב שילם למערער סכום שסבר כי מגיע לו, אך המערער חזר לבית המשפט בטענה כי הסכום אינו מספיק. המשיב טען כי בית המשפט נעדר סמכות וכי פסק הדין הקודם הסדיר את העניין. בית הדין האזורי דחה את התביעה מבלי לדון לגופה, והוביל את המערערת לערער לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין לעבודה קבע כי לבית הדין האזורי סמכות לדון בתביעה וכי פסק הדין הקודם לא הסדיר את הסוגיה. בית הדין לעבודה ביסס זאת על כך שפסק הדין הקודם היה פסק דין הצהרתי שלא פירט את הסכום שישולם, ולכן הייתה המערערת זכאית להגיש תביעה חדשה לסעד מהותי. יתר על כן, בית הדין לעבודה פירש את החוק כך שלבית הדין האזורי לעבודה יש סמכות לדון בתביעה, שכן היא נוגעת ליחסי עובד מעביד ומהווה המשך למקרה הקודם. בית הדין לעבודה הדגיש את הצורך להימנע מקיום דיונים באותו עניין בבתי המשפט השונים ובכך החזיר את התיק לבית הדין האזורי לבחינת התביעה לגופה, ופסק למערערת הוצאות בסך 3,000 ₪, ללא קשר לתוצאה.