תפ"ח 3078/97

תקציר

הנאשם, תושב עזה, הואשם ברצח בכוונה תחילה של ברק מזרחי ובניסיון רצח של אפרים מזרחי, אביו של ברק. האירוע התרחש באתר בנייה בראשון לציון בו עבד הנאשם. בבוקר ה-20 ביולי 1997 היכה הנאשם את שני הקורבנות בראשם באמצעות צינור ברזל, וגרם למותו של ברק ולפציעתו של אפרים. כתב האישום פירט את עובדות המקרה, לרבות כניסתו של הנאשם לישראל מרצועת עזה, נוכחותו באתר הבנייה וזהות הקורבנות. בקשת הנאשם לבדיקת שפיות נענתה, מה שהביא לחוות דעת סותרות של שני מומחים. ועדה רפואית שמינה בית המשפט קבעה בסופו של דבר שהוא שפוי ואחראי למעשיו. למרות מסקנה זו, ההגנה טענה כי מצבו הנפשי של הנאשם בעת האירוע מוטל בספק, ומטיל ספק בכוונתו להרוג. הנאשם הודה חלקית במיוחס לו בכתב האישום, אך הודה שלא באשמתו ברצח בכוונה תחילה, וטען כי לא הייתה לו כוונה להרוג ורק התכוון לפגוע. בית המשפט בחן ראיות שונות, לרבות עדויות עדים, ממצאים רפואיים וראיות מזירת הפשע. כמה עדי ראייה, בהם אפרים מזרחי, תיארו את האירועים שהובילו לפיגוע. חוסני אבו עווידה, עובד ערבי נוסף, ראה את הנאשם נמלט עם צינור ברזל לאחר האירוע. פועל רומני, יורל ויקולסקו, והחשמלאי יורם ירושלמי סיפקו גם הם דיווחים על האירועים. שוטרים שהגיעו למקום גילו צינור ברזל מגואל בדם, שזוהה מאוחר יותר כנשק ששימש לביצוע הפיגוע. בדיקות רפואיות אישרו את סיבת המוות של ברק מזרחי כפגיעות ראש קשות מהצינור ואת פציעתו של אפרים מזרחי. דברי החקירה של הנאשם, הן בפני השב"כ והן בפני המשטרה, התקבלו כראיות, למרות טענות ההגנה בדבר היעדר אזהרות מתאימות לפני חקירתו בשב"כ. בית המשפט קבע כי הדברים נאמרו מרצון וכי היעדר אזהרה אינו פוסל אותם. כמו כן צוין הימנעותו של הנאשם מלהעיד להגנתו, כאשר בית המשפט הזכיר לו את ההשלכות של שמירת השתיקה. בית המשפט בחן בקפידה את חומר הראיות והגיע למסקנה כי הוכחו כל יסודות העבירות בהן הואשם. הראיות הישירות והנסיבתיות, יחד עם הודאות הנאשם, אינן מותירות ספק באשמתו. בית המשפט מצא כי הנאשם היה בעל יכולת נפשית לבצע את העבירות, החליט להרוג, ופעל ללא התגרות או קינטור. הראיות שהוצגו, ובמיוחד הודאותיו העקביות של הנאשם, נמצאו מספיקות כדי לבסס את אשמתו מעבר לספק סביר. באשר לשרשרת הצגת הראיות, התייחס בית המשפט לסוגיות שהועלו בנוגע לסימון והעברת מוצגים, תוך הכרה בצורך בשיפור הליכי המשטרה לסימון ותיעוד ראיות שנתפסו. למרות חששות אלה, בית המשפט הסתפק בשרשרת הראיות הקשורה לצינור הברזל ולבגדיו של הנאשם, ומצא כי הם הפריטים שנתפסו. השופט נתן עמית, יחד עם השופטים עבד וזאב המר, הרשיעו את הנאשם ברצח בכוונה תחילה ובניסיון רצח. השופט המר כתב חוות דעת מסכמת, המדגישה את הצורך לאזן בין זכויות החשודים לבין האינטרס הציבורי במאבק בפשיעה. השופט ש' טימן הסכים עם דעת הרוב, והביע הסכמה עם דבריו של השופט המר על זכויות חשודים. הנאשם הורשע בעבירות המנויות בכתב האישום ונגזר עליו מאסר עולם.