דב"ע מה/73 - 04

תקציר

בתביעה שהוגשה לפי חוק הבטחת הכנסה, דחה תחילה בית המשפט המחוזי בירושלים את תביעת התובעת לתגמולים, מה שהוביל לערעור. עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם התובעת, שהתגוררה באזור שמחוץ לגבולותיה המוניציפליים המוכרים של ירושלים, זכאית להיות "תושבת ישראל" בשנתיים שקדמו לתביעתה. בית הדין האזורי צידד בטענת המוסד לביטוח לאומי כי התובעת ובעלה התגוררו למעלה משלוש שנים בבית חנינא העתיקה, מחוץ לשטח ישראל, ובכך פסל אותה. במהלך הערעור התמקדה השאלה האם הראיות תומכות די הצורך בקביעת תושבות זו והאם מגורים בבית חנינא העתיקה שוללים מטבעם את מעמד התושבות הישראלית. ערכאת הערעור הדגישה כי יש לפרש את המונח "תושבות" בהתחשב בעקרונות ביטחון סוציאלי רחבים יותר, תוך התמקדות ביותר מאשר נוכחות פיזית גרידא. פסק הדין מתח ביקורת על פסק הדין המקורי שלא בדק לעומק האם מעמד התושבות של התובע אכן השתנה או שנותרו קשרים לחלקים אחרים בישראל, כמו בית חנינא החדשה או שועפאט. לפיכך, הערעור התקבל, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי לבחון מחדש את העובדות הרלוונטיות כדי לקבוע אם התובע היה תושב ישראל בתקופה הקריטית. ערכאת הערעור הדגישה את נחיצותה של גישה כוללת, בהתחשב בהקשר הגיאופוליטי הייחודי שלאחר מלחמת ששת הימים, המטשטש הבחנות טריטוריאליות קפדניות. הוא הציע לאסוף נתונים היסטוריים נוספים, אולי משנת 1979, כדי להבין באופן מלא את דינמיקת התושבות. כמו כן, בית המשפט הכיר בצורך של התובעת בסיוע משפטי, והורה לרשם בית הדין ליצור קשר עם הלשכה לסיוע משפטי. ההחלטה מדגישה פרשנות רבת ניואנסים של תושבות, המותאמת להקשרים משפטיים ספציפיים ולנסיבות עובדתיות.