ת"א 41631-10-15

תקציר

התובע, מהנדס תעשייה וניהול, תבע איש עסקים מוכר (הנתבע) על כך שלא שילם לו עבור עבודתו בפרויקט בית חולים. התובע טען כי הוא והנתבע התקשרו בהסכם בעל פה לפיו יקבל משכורת חודשית של 10,000$ ועמלה של 1.5% משווי המכירה של בית החולים. התובע טען כי עבד בפרויקט במשך 23 חודשים ללא תשלום ודרש שכר ועמלות בסך של למעלה מ-3 מיליון שקל. הנתבע הכחיש את קיומו של הסכם כזה וטען כי מעורבותו של התובע בפרויקט הסתכמה בהובלת מיזם תיירות מרפא וארגון משלחת רופאים מצ'צ'ניה, תמורתה שולמו לו למעלה מ-125,000 דולר. הנתבעת מכרה את בית החולים תמורת 101 מיליון ₪, אך התובעת לא לקחה חלק במכירה ולא הציגה את הרוכשים. בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח קיומו של הסכם מחייב בדבר תנאי התשלום להם טען. היעדר הסכם בכתב, יחד עם קיומם של הסכמים חתומים אחרים בין הצדדים, פעלו נגד התובעת. הסברו של התובע לכך שלא היה הסכם בכתב – שהוא מיותר בשל מערכת היחסים ארוכת השנים בין הצדדים – לא היה משכנע. מהראיות עולה כי מעורבותו של התובע בפרויקט הייתה מוגבלת בהיקפה ובמשכה, דבר התואם את גרסת הנתבע לאירועים. זאת ועוד, התנהלותו של התובע בתקופת ההסכם הנטען לא עלתה בקנה אחד עם טענותיו, שכן הוא המשיך לעבוד מבלי להעלות דרישות תשלום. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת סיפקה שירותים לפרויקט אך לא גיבשה הסכם פיצוי כנטען. מאחר שמעשיו של התובע לא הביאו לשיפור מצבו של בית החולים או לעליית ערכו, הוא לא היה זכאי לעמלה כלשהי. בית המשפט מצא כי גרסאות שני הצדדים מכילות סתירות ונתן משקל רב יותר לגרסת הנאשם, אשר התיישבה טוב יותר עם הראיות הקיימות. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 75,000 ₪.