תע"א 12896/08

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנות הסכם עבודה משנת 2007 ואחריותו האישית של נציג החברה שחתם עליו. על פי סעיף 25(א) לחוק החוזים, יש לפרש חוזה על פי כוונת הצדדים, כפי שמשתמע מלשון החוזה והנסיבות הנלוות אליו. בית המשפט העליון אישר כי תיקון מס' 2 לחוק החוזים מחזק את העיקרון שנקבע בהלכת אפרופים, תוך הדגשת חשיבותה של לשון החוזה בהליך הפרשנות. במקרה זה, לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, ומעידה כי נציג החברה, מר לוי, נטל על עצמו באופן אישי את התחייבויות החברה כלפי העובד. סעיף ה' להסכם מאשר זאת, וקובע כי ההסכם יישאר בתוקף גם במקרה של מכירה, שינוי בעלות או סגירת החברה. בית המשפט דוחה את טענת הנתבע כי חתם בשם החברה, ומציין כי התחייבותו האישית עולה מלשון ההסכם. בנוסף, בית הדין מצא אמינות בעדותו של העובד, שהזכיר את הבטחתו בעל פה של מר לוי למחויבות אישית. בית הדין התייחס גם לסוגיית הסמכות, ואישר כי בסמכותו לדון בתיק מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, שכן מדובר ביחסי עבודה. כמו כן, פסק הדין דן בהבחנה בין הרמת מסך ההתאגדות לבין חיוב אישי של נושא משרה בחברה, כמפורט בסעיף 54(א) לחוק החברות. במקרה זה, בית המשפט מטיל אחריות אישית על הנתבע, מר לוי, שכן מעשיו נעשו באופן אישי והתנדבותי, מה שהופך אותו לאחראי לחיובי החברה. פסק הדין מחייב את מר לוי לשלם לעובד 626,528 שקל בגין הפרת החוזה לתקופה קצובה. ההחלטה התקבלה על סמך הראיות שהוצגו ופרשנות לשון ההסכם, תוך חיזוק עקרון האחריות האישית של נושאי המשרה בחברה.