פ"א 15398-09-10

תקציר

פסק הדין בערעור נדחה. זאת, בהתבסס על מספר טעמים. ראשית, העבודות שמבצעת המערערת, הכוללות יציקת רצפת בטון, הקמת גדר איסחורית ויישור הקרקע, טעונות היתר בניה כמפורט בסעיף 145 לחוק. הואיל והמערערת מודה כי נדרש היתר בניה לרצפת הבטון, ומאחר שגם יתר העבודות נחשבות ל"בניה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, נדרש היתר גם לעבודות אלה. שנית, טענת המערערת כי נוהלי העבר של הוועדה המקומית מצביעים על כך שאין צורך בהיתר להקמת גדר או לשיטוח קרקע אינה תקפה, שכן הדבר לא הוכח. כמו כן, פעולות הוועדה בעבר אינן מייצגות את התנהלותה במקרה זה. שלישית, צו ההריסה המנהלי וצו הפסקת ההריסה הם שני הליכים נפרדים שניתן להשתמש בהם בו זמנית או בנפרד. לפיכך, קיומו של צו הפסקה והפסקה אינו שולל הוצאת צו הריסה. רביעית, צו ההריסה הוצא בהתאם לדרישות, כולל תצהיר של מהנדס, והבנייה הייתה אחרונה והבניין לא אוכלס. חמישית, פרשנותו של המערער לפסיקה קודמת (פרץ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה) אינה מתקבלת, והקריטריונים האובייקטיביים מצביעים על הצדקה למתן צו הריסה. שישית, טענות המערערת בדבר אי קיום סעיף 238א(ב1) לחוק התכנון והבניה נדחות, שכן ההתייעצויות וההודעות הנדרשות נערכו והוצאו טרם מתן צו ההריסה. שביעית, גם טענת האכיפה הבררנית נדחית, שכן הראיות מראות כי האזור חווה הריסות לאחרונה, דבר המצביע על אכיפת חוק עקבית. שמינית, תביעתו של המערער על הקרקע לא הוכחה, ועל כן לא ניתן לראות בו נפגע. לבסוף, הפרות חוק התכנון והבניה פוגעות באינטרס הציבורי, וצו ההריסה המנהלי הוא כלי תקף והכרחי לאכיפה. נוכח נקודות אלה, הערעור נדחה, צו ההריסה עומד בעינו, והמערער חויב לשלם למשיבים הוצאות בסך 20,000 ₪.