רע"א 7762/20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב הגדרת "ברך" בהקשר של פוליסת ביטוח והאם יש לראות בה איבר עצמאי או חלק מ"רגל" כאמור בפוליסה. לעניין השלכות רחבות יותר, שכן הוא משפיע על פרשנות פוליסות ביטוח דומות והוראותיהן לנפגעי גפיים. ערכאות נמוכות יותר נתנו פסיקות סותרות בעניין זה, ואין החלטה אחידה. סיווג הברך הוא קריטי מכיוון שהוא קובע את תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח. חברת הביטוח טוענת כי הברך היא חלק מהרגל, ואילו המבוטח סבור כי יש לראות בה איבר עצמאי. השופט וילנר מגיע למסקנה כי הברך היא אכן חלק מהרגל ולא ישות נפרדת, על פי הלשון הרגילה של הפוליסה. הם סבורים כי הרגל מורכבת מחלקים שונים, כולל הברך, ופירוש לשון הפוליסה יוביל באופן טבעי למסקנה כי השלם (הרגל) מקיף את חלקיו. יתר על כן, עמדות רגולטוריות והחלטות קודמות של בתי המשפט תומכות בפרשנות זו. אין עמימות בלשון המדיניות, מה שמייתר כללים פרשניים אחרים. קבלת טענת המבוטח תוביל למצבים אבסורדיים בהם קצבת נכות חלקית מברך עולה על זו של קטיעת רגל מלאה, דבר שאינו הגיוני. לפיכך, השופט מחליט כי הברך אינה איבר עצמאי וכי יש לחשב את קצבת הנכות החלקית של הברך על פי שיעורי אובדן הרגל הכולל. הן השופט עמית והן מינץ מסכימים עם החלטתו המקיפה של השופט וילנר, הדוחה את הערעור ומחליטה שלא לפסוק הוצאות למפלגה.