בג"צ 2511/17

תקציר

המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה מכמה טעמים. ראשית, לטענתם, סוגיות רגישות ומורכבות הקשורות ל"חזקת הגיל הרך" צריכות להידון בדיון הציבורי ובהליך החקיקה, ולא בבית המשפט. באשר למזונות, הם מציינים את השינויים שחלו לאחרונה בחוק בעקבות פסיקה של הרכב מורחב של בית המשפט, הקובעת כי שני ההורים היהודים בעלי המשמורת הפיזית המשותפת חולקים אחריות שווה למזונות הילדים. עוד טוענים המשיבים כי מטרת העתירה היא לשנות חקיקה ראשית, המוגנת על ידי פסקת ההגנה על החוקים, ועל כן יש לדחותה. כמו כן, נטען כי העתירה נעדרת תשתית עובדתית קונקרטית, ובמקום זאת מוצגות בה טענות כלליות ותיאורטיות. כמו כן, נטען כי היא מהווה אפיק פסול לערעור על החלטות גירושין ומשמורת, ויש להפנות אותה במקום זאת לערכאות הפרוצדורליות המתאימות העוסקות בענייני משפחה. המשיבים טוענים כי העתירה היא למעשה עתירה פרטית במסווה, וככזו אינה מצדיקה התערבות חוקתית בחוקים הקיימים. לבסוף, המשיבים מצביעים על כשלים פרוצדורליים בהגשת העתירה, מציינים את היעדר התצהירים והמסמכים הרלוונטיים, וממליצים לשקול הוצאות בגין מחדלים אלה. בסופו של דבר, העתירה נדחית במלואה, אם כי בית המשפט נוקט איפוק בהטלת הוצאות על העותר בהתחשב בנסיבותיו האישיות.