דב"ע לד/151 - 0

תקציר

המקרה סובב סביב טכנאי רנטגן שסבל ממחלת מקצוע (קטרקט בשתי העיניים) בעת שעבד בקופת חולים כללית. המחלה גרמה לאשפוזו של העובד ב-25 בנובמבר 1968, ולמרות שידע שהמחלה קשורה לעבודה, לא תבע העובד קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי עד אוקטובר 1971. המוסד הסכים כי העובד זכאי לקצבת נכות אך רק מאוקטובר 1970, שנה לפני הגשת התביעה, בהתאם למגבלת הזמן הקבועה בסעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי. העובד טען כי העיכוב נבע מחששו מהשלכות מצד הממונה עליו והמעסיק, והעובדה שהמחלה לא זוהתה באופן מיידי כקשורה לעבודה. בית הדין האזורי דחה את עתירת העובד לקבלת הקצבה מנובמבר 1968 עד אוקטובר 1970, והביא את העובד לערער. בית המשפט העליון ציין בפסק דינו כי סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי קובע פרק זמן מחייב של שנים עשר חודשים מיום תחילת קיומה של עילת התביעה להגשת תביעה לגמלה כספית. עם זאת, הסעיף גם מאפשר למוסד להפעיל שיקול דעת ולהעניק את הגמלה גם אם התביעה הוגשה לאחר שנים עשר החודשים. בית המשפט הדגיש כי יש להפעיל את שיקול הדעת של המכון באופן ראוי וצודק, מבלי לדחות תביעות מחמת שיהוי, במיוחד כאשר השיהוי נובע מאי ידיעתו של התובע את העובדות המהוות את עילת התביעה – מצב השונה מהגנת התיישנות. בהתחשב בעניינו של העובד, מצא בית הדין כי עילת התביעה קמה ביום 25.11.1968, עת אושפז העובד, ואי ידיעתו של העובד לגבי אופייה התעסוקתי של המחלה לא "הקפיאה" את פרק הזמן להגשת התביעה. עם זאת, בית הדין הגיע למסקנה כי העובד פעל במהירות סבירה לאחר שנודע לו על מחלת המקצוע ביום 30.8.1970, וכי הנסיבות החריגות מצדיקות גישה חריגה. לפיכך קיבל בית הדין את הערעור בקובעו כי תביעת העובד הוגשה במועד וניתנה לו קצבת נכות מיום 25.11.1968. בנוסף, חויב המשיב לשלם למערערת הוצאות בסך 300 ל"י.