עע"מ 4877/11

תקציר

במקרה הנדון, בחן בית המשפט את הימנעותם של המערערים מלכלול את כל הצדדים הפוטנציאליים הנפגעים מעתירתם המנהלית, ובפרט את בני הזוג שפיר, כנדרש בתקנה 6(א) לתקנות בתי המשפט המנהליים (סדרי דין), התשס"א-2001. המערערים ערערו על החלטה הנוגעת לשימוש בנכס בו היו מעורבים בני משפחת שפיר, אשר השפיעה עליהם ישירות. בית המשפט הדגיש כי השמטת צדדים אלה יכולה להוביל לדחיית עתירה על מנת להבטיח שכל זכויות הצדדים הנפגעים יילקחו בחשבון ובית המשפט יקבל מבט מקיף על המקרה. למרות המחדל, בית המשפט המשיך לבחון לגופו של עניין, שהתמקד בשאלה האם החלטת ועדת הערר וההיתר שניתן לאחר מכן לבני הזוג שפיר תקפים. טענות המערערים כי פעילות הבנייה של משפחת שפיר הפרה את החוק נעדרו ראיות משמעותיות, ובית המשפט לא מצא בסיס לערער על החלטות בית המשפט קמא וועדת הערר, שהתבססו על מסגרת תכנונית תקפה. יתר על כן, המערערים הציגו טענות חדשות במהלך הליך הערעור, כגון הסגת הגבול הנטענת על ידי משפחת שפיר, שלא הוצגו קודם לכן. על פי עקרונות משפטיים, בתי משפט לערעורים נמנעים בדרך כלל מלהתייחס לסוגיות שלא הועלו בהליכים הראשוניים. באשר לערעור השני, חלקו המערערים על עיתויו אך לא הביאו ראיות התומכות בטענה זו. משפחת שפיר קיבלה ארכה מאושרת להגשת הערר. בית המשפט מתח ביקורת על טענתם הבלתי מבוססת של המערערים בדבר זיוף מסמכים. נוכח ההיתרים המשפטיים להארכת הערעור ובהיעדר ראיות התומכות בטענות המערערים, דחה בית המשפט את הערעור. לסיכום, בית המשפט לא מצא עילה להתערבות, והמערערים חויבו לפצות את המשיבים בשכר טרחת עורך דין, תוך ביסוס הצורך בעמידה בדרישות פרוצדורליות בהליכים משפטיים. השופטת א' חיות והשופט ז' זילברטל הסכימו עם פסק דינו של השופט א' פוגלמן. ההחלטה ניתנה ב-29 בינואר 2013.