בג"צ 2926/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי עתירות שהוגשו לבג"ץ בנוגע למדיניות המים של ישראל ולחישוב אגרות המים. העתירה הראשונה, בג"ץ 3039/90, מתמקדת בנוסח הכללים שהותקנו מכוח חוק המים, שלדעת העותרים פגומים וחלקיים. לטענתם, התקנות אינן מתחשבות בהוצאות הממשיות הכרוכות בהפקת המים ואספקתם. תקנות חדשות אמנם הותקנו בשנת 1991, אך העותרים אינם שבעי רצון שכן הן אינן חלות רטרואקטיבית ויש בהן גם פגמים המצמצמים את זכויותיהם החוקיות. בית המשפט קובע כי תביעות כספיות בגין תקופות קודמות יש להפנות לבית המשפט המוסמך וכי כל טענה קונקרטית בדבר חישובים שגויים יש להעלות גם בפורום המתאים. העתירה השנייה, בג"ץ 2926/90, מציגה ביקורת רחבה יותר על מדיניות המים, תוך הדגשת ליקויים שונים הקשורים לחישוב עלויות, סובסידיות וניהול מקורות מים. העותרת קוראת לשיפור בתחומים אלה ומתיישבת עם ממצאי דו"ח מבקר המדינה על משק המים. עם זאת, בית המשפט מדגיש כי בג"ץ אינו המקום המתאים לביקורת כללית על מדיניות או לגיבוש מדיניות מים כוללת. אין זה מתפקידו של בית המשפט להתוות מדיניות אלא לטפל בתלונות קונקרטיות וספציפיות. שתי העתירות נדחות, כאשר פסק הדין מדגיש כי יש להפנות את הסוגיות המועלות לרשויות הרלוונטיות. פסק הדין ניתן פה אחד בין השופטים, בהם הנשיא מ' שמגר, השופט א' ברק והשופט ש' לוין.