ע"א 7118/19

תקציר

התיק סובב סביב הסכם חכירה לחלקת קרקע. המשיבים ביקשו לערוך הסכמי חכירה נפרדים לחלקים שונים במקרקעין שאותם ביקשו להשתמש למטרות שונות. עם זאת, לטענת רשות מקרקעי ישראל, הכללים הנוכחיים קובעים כי הקרקע צריכה לחזור למערערת אם ישונה ייעוד הקרקע, והמשיבים זכאים רק לפיצוי. המערערת סירבה לחתום על הסכמים חדשים אלא אם כן ישלמו המשיבים את מלוא דמי ההסכמה בגין כל חלקה, ששילמו באופן חלקי. בית המשפט בחן את טענות שני הצדדים ומצא כי המשיבים אחראים למילוי התנאים לשיפור החוזה, דבר שלא עשו. המשיבים היו ערים לכך שהסכמת המערערת לפיצול הקרקע מותנית בתשלום החיובים הכספיים הנדרשים, אך הם לא שילמו את מלוא האגרה. לפיכך, הפנייה להורות למערערת לחתום על הסכמי חכירה חקלאיים נלווים עם כל המשיבים אינה מוצדקת ויש בה כדי להביא להתעשרותם. בית המשפט דן גם בהתיישנות וקבע כי התביעה אינה מיושנת. למרות זאת, בית המשפט צידד במערערת וציין כי המשיבים לא עמדו באופן קולקטיבי בתנאי תשלום מלוא דמי ההסכמה במשך שנים. המקרקעין מוחכרים כיום לחוכרים המקוריים עד לשנת 2027, ולמשיבים אפשרות להעביר את זכויות החכירה על שמם אם ישלמו את יתרת האגרות, לרבות דמי ההסכמה, עד ליום 31.5.2021, כפי שהתוותה המערערת. עוד נקבע בפסק הדין כי אם המשיבים לא יעמדו במועד זה, המערערת לא תהיה כבולה לתכנית החלוקה הקודמת. על חוות דעתו של השופט ח' מלצר הסכימו המשנה לנשיא נ' סולברג והשופט א' שטיין.