עמ"ש 4379-11-19

תקציר

המקרה סובב סביב שימוש בזרעו של אדם שנפטר לאחר מותו לצורך הבאת ילד לעולם באמצעות תרומת זרע. המנוח חתם על "כרטיס שומר זרע" המאשר שימוש בזרעו לטיפולי פוריות לאדם בעל שם אם אינו מסוגל לתת הוראות מכל סיבה שהיא, לרבות מוות. עם זאת, הכרטיס כלל גם הוראה להפשיר את הזרע המוקפא במקרה של מות המנוח. המערערים טענו כי החתימה על הכרטיס מייצגת את רצונו הסופי והמפורש של המנוח. משפחתו של המנוח, לעומת זאת, טענה כי רצונו, שהוביל למותו, היה שזרעו ישמש להבאת ילד לעולם. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם רצונו של המנוח התפתח עם הזמן, ואם כן, האם השינוי צריך להיות בכתב כדי להיות תקף. בית המשפט קבע כי החתימה על הכרטיס לא בהכרח שיקפה את רצונו של המנוח בעת פטירתו, במיוחד בהתחשב בנסיבות החתימה עליו. המנוח עבר טיפולים וניתוחים נגד סרטן והיה תחת השפעת תרופות. יתר על כן, לא הייתה הוראה בכרטיס הקובעת כי כל שינוי בהוראות לגבי השימוש בזרע לאחר המוות חייב להיעשות בכתב. לפיכך, ניתן משקל רב יותר לעדויות בעל פה של בני משפחתו וחבריו של המנוח, שטענו כי רצה שזרעו ישמש להולדה לאחר מותו. בית המשפט הדגיש כי חזקת רצונו של המנוח דורשת ראיות ברורות ולא יכולה להתבסס על השערות בלבד, ובמקרה זה הראיות שהוצגו היו מוצקות ומשמעותיות דיין כדי לקבוע את רצונו המשוער של המנוח. מאחר שהמנוח לא היה נשוי ולא היה לו בן זוג קבוע, דן בית המשפט גם בדרישות להוכחת רצונו, והגיע למסקנה כי במקרים כאלה יש להוכיח רק שני עניינים: הרצון להביא ילדים לעולם והרצון להביא ילדים לעולם לאחר המוות. עוד ציינה השופטת כי נסיבות מקרה זה והראיות שהובאו שכנעו אותן כי המנוח אכן רצה שזרעו ישמש להולדה גם לאחר מותו, ועל ידי אישה שלא הייתה בת זוגו הנבחרת. הערעור נדחה, ופסק הדין החלקי הקודם התקבל. שני השופטים הסכימו עם הכרעת הדין והורו להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לדיון נוסף.