רע"א 22/17

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט הישראלי למשמעותה של זכות הערעור הן בהליך שיפוטי והן בהליך בוררות. ראשית, היא מדגישה את מעמדה הגבוה של זכות הערעור בהליכים שיפוטיים כמרכיב יסודי לתיקון טעויות ופיתוח המשפט. עם זאת, בוררות מובחנת בחדות כהליך חד שלבי שבו ערעור אינו מובטח באופן אוטומטי אלא אם הצדדים מסכימים אחרת. בית המשפט מדגיש את המסגרת החקיקתית הספציפית המסדירה את הבוררות בישראל, ומשווה אותה לשיטות כמו אלה באנגליה ובצרפת, שבהן אפשרויות ערעור מוגבלות מותרות לעיתים. פסק הדין מדגיש את חשיבות הסכמת הצדדים בהליכי בוררות, וקובע כי מנגנון הערעור, אם קיים, נובע מהסכמה מפורשת של הצדדים, בשונה מהליכים שיפוטיים רגילים בהם מעוגנת זכות הערעור כדין. המקרה הנדון מתייחס להסכם בוררות שנכלל בחוזה התקשרות משנת 1983, שפורש כך שיכלול סעיפים מתקנון קופת חולים, מכבי. בית המשפט בוחן האם שינויים בתקנון זה, לרבות הסרת מנגנון הערעור, חייבו את הצדדים. מסקנתו היא כי הצדדים הסכימו לשינויים אלה באמצעות הסכם ההתקשרות המקורי, ומאשר כי הדבר מהווה את "הכללים" של ההליך. בית המשפט הופך החלטה של ערכאה נמוכה יותר שקבעה אפשרות ערעור לבורר אחר, וקובע במקום זאת כי למשיב, מכוח התחייבויות חוזיות, לא הייתה זכות כזו. כמו כן, ההחלטה מתחשבת בעקרונות האגודות השיתופיות ובאופיים המחייב של תיקוני חוק העזר החלים בדרך כלל על חברים, ומחילה אותם על תרחיש הבוררות. פסק הדין מורה למשיב לשאת בהוצאות הערעור בשל ערעור שלא צלח על החלטת בית הדין של מכבי, ומחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינת עילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, ובסופו של דבר מתיישב עם הרעיון כי הסכמה בבוררות היא בעלת חשיבות עליונה ומוחלטת.