בש"פ 163/17

תקציר

בפסק הדין הגיע בית המשפט למסקנה כי ערעור המדינה היה מוצדק והתמקד ביישום שגוי של הדרישות המחמירות שהותוו בעניין הירשמן. פסק דין הירשמן מתייחס ספציפית לתיקים גדולים ומורכבים של נאשמים רבים וחומרי חקירה רבים, וזאת בניגוד למקרה הנוכחי הכולל ארבעה נאשמים בלבד ו-24 קלסרים של חומר. משכך, פסק דינו של בית משפט קמא שהסתמך על הירשמן נקבע כבלתי ראוי ובוטל. בפסק הדין הובהר כי רשימת החומרים שנאספו במהלך חקירה צריכה לשרת את תכליתה היסודית, ולאפשר לנאשמים להבחין אילו חומרים קיימים והאם יש לראות בהם "חומר חקירה". בעוד שהנאשמים דרשו רשימה ממצה אחת, התקדימים הצביעו על כך שהדבר אינו מחויב על פי חוק; במקום זאת, מבחן המפתח הוא האם הרשימה ממלאת את מטרתה המיועדת, ללא קשר לפורמט. היעדר פרטים ספציפיים כגון מספר העמודים או עורך המסמכים, אם ניכר אחרת, אינו פוסל את הרשימה. בנוסף, מחלוקות על תוכן חסוי נמצאו מתאימות להליכים נפרדים. בית המשפט הביע חשש כי הליך העיון בחומר החקירה הפך למכביד יתר על המידה, ולעתים קרובות מעכב הליכים. הדרישה לרשימות מפורטות, במיוחד במקרים עם ריבוי נאשמים, ספגה ביקורת על הוספת סיבוכים מיותרים. בסופו של דבר, פסק הדין ביטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי על הצדדים לפתור סוגיות ספציפיות באמצעות דיאלוג כדי להימנע ממעורבות בית המשפט.