בש"פ 946/23

תקציר

הכרעת הדין דנה בהליך קבלת ההחלטות לשחרור נאשם עד לסיום ההליכים המשפטיים. על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, יש לבחון שלושה תנאים מצטברים: קיומן של ראיות לכאורה, עילות מעצר והאם ניתן להשיג מעצר באמצעים מגבילים פחות. ההתמקדות היא בעניינו של המערער, בעיקר בנוגע להודאתו של הנקין, המשמשת כראיה העיקרית של התביעה. בית משפט קמא זיהה קשיים בהצהרתו של הנקין, ציין תמריצים ולחצים פוטנציאליים במהלך רכישתו, והעלה חשש לאמינותה. למרות סוגיות אלה, קבע בית המשפט כי קיים בסיס ראייתי גבולי להרשעה. חשוב לציין, כי אין מוטל על בית משפט קמא להעריך בשלב זה את מהימנותם של עדים, אלא אם כן מתגלות סתירות מהותיות בחקירה. המערער הטיל ספק במעמדו של הנקין כשותף או כעד מדינה, והתלבט במידת התמיכה הראייתית הדרושה לעדותו. בית המשפט הדגיש את המחלוקת בשאלה האם יש צורך בראיות נוספות בשלב קדם המשפט ודחה את העניין להליך העיקרי. הראיות התומכות שהוצגו כללו סמים שנתפסו הקשורים למערער ותיעוד של אינטראקציות, אך אלה לא נמצאו מספיקים כדי לקשור את המערער למקרה בלבד. בית המשפט זיהה שחיקה ראייתית מסוימת סביב הצהרתו של הנקין והציע להקל בתנאי המעצר. לפיכך, היא הורתה על תסקיר מעצר לצורך הערכה מחודשת של תנאי מעצרו של המערער, ושלחה את המערער למעצר בית לילי עד להחלטות נוספות.