ע"א 4921/07

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי המוסד לביטוח לאומי, עניינו בפרשנותו ויישומו של הסכם שנחתם בין המל"ל לבין חברות הביטוח בשנת 1979, לרבות המשיבות, הקובע את חבות חברות הביטוח לפצות את המל"ל בגין פנסיות המשולמות לנפגעי תאונות דרכים. ההסכם נועד לייעל את הליך השיפוי ולקבוע הסדר יעיל ומוסכם. על פי ההסכם, חברות הביטוח נדרשות לפצות את המל"ל בשיעור קבוע מההטבות המשולמות לנפגעים, בתנאי שיתקיימו תנאים מסוימים. במקרה זה, המל"ל מבקש לקבל בחזרה תגמולים ששולמו לנפגע תאונת דרכים. פסק דינו של בית משפט קמא קיבל חלקית את טענות המל"ל, אך המל"ל ערער וטען כי על המשיבים לפצות אותם על מלוא סכום ההטבות ששולמו, לרבות הטבות שירותים מיוחדים. דעת הרוב של השופטים גריל וגרשון קיבלה את הערעור, תוך שהיא דוחה את פסק דינו של בית משפט קמא. הם קבעו כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שימנה מומחה רפואי או מומחים שיקבעו את היחס בין הנכות הרפואית שנגרמה כתוצאה מהתאונה לבין הנכות המוחלטת של הנפגע. הדבר נדרש כדי לקבוע את גובה השיפוי שהמל"ל זכאי לקבל מהמשיבים, אשר צריך להתבסס על החלק היחסי של נכותו של הנפגע המיוחס לתאונה. בית המשפט קמא יצטרך גם להכריע האם המל"ל זכאי להחזר עבור הטבות שירותים מיוחדים ובאיזה שיעור. השופט וילנר חלק על כך, וסבר כי יש להסתפק בקביעת הנכות של המל"ל וכי מינוי מומחים רפואיים מיותר ומנוגד לתכלית ההסכם. היא הציעה לחשב את התועלות בנוסחה אחרת.