ע"א 92/89

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך רכוש בין אחים בעקבות מות הוריהם. הנכסים המרכזיים המדוברים הם שתי חלקות קרקע, שההורים רכשו ככל הנראה לאחר נישואיהם ונרשמו על שם האם בלבד. עם מותה של האם, עזבונה היה אמור להתחלק שווה בשווה בין שלושת ילדיה מנישואיה הנוכחיים. עם זאת, הסכם מכר משנת 1973 העביר את הזכויות במגרשים לבן המערער. הבת המשיבה תבעה את חלקה בעיזבון, מה שהוביל להסכם פשרה שלא קוים מעולם על ידי המערערת. הבת הגישה מחדש את תביעתה בשנת 1978, ובית המשפט המחוזי פסק לטובתה, הכיר בחזקת הנכסים המשותפים בין בני הזוג וקבע כי המכירה לבן בטלה מחמת חוסר תום לב ואי תשלום תמורה. כמו כן, הורה בית המשפט לרשום מחצית מהחלקות בעיזבון האם ואת המחצית השנייה על שם הבן, תוך חיוב הבן במתן דין וחשבון לכספי העיזבון שניהל. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואישר את חזקת הנכסים המשותפים ואת פסלות המכירה בשל חוסר תום הלב של הבן ואי מתן תמורה. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי הסכם הפשרה אמנם בוטל, אך חוזי המכר אינם בטלים, ומשכך, רכש הבן באופן לגיטימי את זכויותיה של אמו בחלקות. עם זאת, החלטת בית המשפט התמקדה אך ורק בזכויות הקניין ולא התייחסה לטענות פוטנציאליות אחרות הקשורות לחוזי המכר. לבסוף, דחה בית המשפט העליון את טענות הבן ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, לרבות הוראתו לו למסור חשבונות כספיים.