ע"מ 1166/01

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את אכיפתו של פסק חוץ המורה למערער לשלם מזונות לגרושתו ולשני ילדיהם, שהם גם המשיבים בתיק זה. המערער והמשיבים הינם אזרחים איטלקים שנישאו בישראל ולאחר מכן עברו לאיטליה. לאחר שהתגרשו בבית דין דתי ברומא, חזר המערער לישראל בעוד המשיב וילדיהם נותרו באיטליה. המשיבה הגישה תביעת מזונות בשמה ובשם ילדיהם לבית משפט אזרחי רומי, אשר הורה למערערת לשלם מזונות בחודש דצמבר 1997. המערער לא התייצב בבית המשפט ולאחר מכן ערער על ההחלטה באיטליה ללא הצלחה. לאחר מכן ביקש המשיב לאכוף את פסק הדין בישראל. המערערת טענה כי בית המשפט הישראלי לא צריך להכיר בפסק החוץ כי: (1) המשיבים לא הוכיחו כי פסק הדין עומד בדרישות האכיפה לפי הדין הישראלי; (2) פסק הדין לא מילא אחר דרישות האכיפה; (3) יש להגן על פסק הדין מפני אכיפה; (4) המשיבים לא הוכיחו את תנאי ההדדיות באכיפה; (5) בפסק הדין נפלו טעויות עובדתיות. עוד טען המערער כי המשיבים הסתירו ממנו במרמה את ההליך האיטלקי וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. בית המשפט קבע, כי בעוד שתצהיר המשיבים לוקה בחסר ולא הוכיח כי פסק החוץ ניתן לביצוע באיטליה – דרישה לאכיפה על פי הדין הישראלי – המערער גם לא העלה סוגיה זו בתצהירו בפני בית משפט קמא ועל כן לא יכול היה לעשות כן בפני ערכאת הערעור. בית המשפט דחה את יתר טענותיו של המערער, בקובעו כי המשיבים לא התרמו בהתנהגותם, ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן ופסק החוץ ניתן לאכיפה. עם זאת, הערעור התקבל רק מן הטעם שהמשיבים לא הוכיחו די הצורך כי פסק החוץ ניתן לביצוע באיטליה. התיק הוחזר לבית משפט קמא לדיון בסוגיה זו. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.