בב"נ 40193-06-18

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בצו הריסה שהוצא למבקש, אשר לטענת המבקש נבע מאכיפה בררנית המונעת מרצון להעניש את בני משפחתם על מעשה טרור שביצע בנם. עם זאת, השופט פסק נגד המבקש, וקבע כי המשיב (ככל הנראה גוף שלטוני) הצליח להוכיח כי האכיפה לא הייתה בררנית ולא הונעה משיקולים פסולים. הצו הוצא בשנת 2005, שנים לפני אירוע הטרור, וביצועו לאחרונה היה מוצדק בשל המשאבים המוגבלים של רשויות האכיפה, העומדות כיום על כ-1,000 צווים כאלה. השופט קיבל את טענת המשיב כי ביתו של המבקש היה מיועד להריסה במסגרת תכנית רחבה יותר שאושרה לפני מעשה הטרור וכי המשיב פעל באופן סביר ומסודר, תוך התחשבות בכל השיקולים הרלוונטיים, לרבות האינטרס הציבורי. כמו כן, השופטת ציינה כי המבקש ובני משפחתו הפגינו חוסר שיתוף פעולה עם הרשויות ולא נקטו צעדים כלשהם לפתרון המצב, תוך הפגנת חוסר תום לב. במקום זאת, הם הסתמכו על טקטיקות עיכוב. עוד ציינה השופטת כי קיימים פתרונות חלופיים העומדים בפני המבקש, לרבות בהתנחלויות אחרות. בסופו של דבר, קבע השופט כי המשיב לא פעל משיקולים פסולים והורה על ביצוע ההריסה ביום 27.2.2020, בכפוף למילוי תנאים כספיים מסוימים על ידי המבקש. ההחלטה התקבלה בהיעדרם של הצדדים והייתה אמורה להימסר להם על ידי המזכירות.