ע"פ 1351/92

תקציר

המשיב הורשע תחילה בבית המשפט המחוזי בגרימת חבלה חמורה, התעללות בקטין ואיומים, בעקבות אירוע בו דקר את בנו בצווארו בסכין לחם לאחר שבנו הודה בביצוע גניבה. עם זאת, המשיב זוכה מהעבירה החמורה יותר של חבלה מכוונת בנסיבות מחמירות. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נמתחה ביקורת על "פילוסופיית החינוך" של המשיב, אך נקט גישה מקלה וגזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל, מחציתם על תנאי. המדינה ערערה על החלטה זו וטענה כי יש להרשיע את המשיב בעבירה החמורה יותר וכי העונש מתון מדי. בית המשפט העליון הסכים חלקית וקבע כי אף שייתכן שהמשיב לא התכוון לגרום נזק כה חמור, עדיין יש להרשיעו בעבירה הפחותה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיפים 333 ו-335(1) לחוק העונשין. עוד קבע בית המשפט העליון כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי לא הדגיש את הצורך בהרתעה והעביר מסר חברתי, ולכן החמיר את העונש לשש שנות מאסר, מתוכן ארבע ריצוי. פסק דין זה נועד לאזן בין הצורך בהרתעה לבין נסיבותיו האישיות של המשיב והמצוקה שנגרמה למשפחתו.