ע"פ 311/72

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה של הריגה לפי סעיף 212 לפקודת סדר העונשין, 1936, שבו הורשעו שני מערערים, שלמה כהן ויהודה צברי, בגרימת מותה של הלן פינקוס ונגזרו עליהם שבע שנות מאסר. המקרה נולד בעקבות שורה של אירועים שהובילו לנפילתה הקטלנית של הקורבן מהקומה החמישית של ביתה. המחלוקת המרכזית נסובה סביב טענתו של כהן כי נתן למנוחה 1,000 לירות מוקדם יותר בערב, מה שהניע את מעשיו למחרת בחיפושיו אחריה כדי לקבל בחזרה את כספו. בית המשפט, לאחר שבחן את חומר הראיות, הגיע למסקנה כי העברת הכספים לא התרחשה. למרות זאת, למחרת ביקרו המערערים בביתה של המנוחה, תוך שהם מאיימים באלימות ויוצרים מצב של בהלה שהוביל אותה לנסות להימלט, שבסופו של דבר הביא למותה. בית המשפט הסתמך על מבחנים סובייקטיביים לקביעת אחריותם של המערערים לפי סעיף 219(ג) לפקודת חוק העונשין, והדגיש כי יש לבחון את סבירות מעשיה של המנוחה על פי השקפתה בנסיבות הנתונות. נקבע כי איומי המערערים באלימות, שמקורם בניסיונם לגבות חוב שאינו קיים, גרמו לפאניקה שהובילה לתוצאה הטרגית. מספר אישומים נגד המערערים הקשורים לאותו אירוע נדחו, שכן בית המשפט התמקד בסעיף ההריגה עצמו. ככלל, נדחו הערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מחזק את עונש שבע שנות המאסר שנגזר על כל אחד מהמערערים. פסק הדין משמש תזכורת לכך שאיומים באלימות טומנים בחובם סיכונים אינהרנטיים, לרבות פוטנציאל לעורר פחד אצל אנשים פגיעים.