ת"צ 75194-03-25

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת, סגנית הנשיא תמר בזק רפפורט) דחה בקשה לסילוק על הסף של תובענה ובקשה לאשרה כייצוגית, אשר הוגשו כנגד בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק" או "המשיב"). הבקשה לסילוק על הסף התבססה על הטענה כי עניינה של התובענה נדון והוכרע בהליך קודם (ת"צ 6166-06-19 רונן נ' בנק אגוד לישראל בע"מ, להלן: "עניין רונן"), ולפיכך קמה מעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא. **עיקר המחלוקת המשפטית:** התובע, מר צחי גאון, טען כי בנק אגוד (אשר התמזג עם הבנק) גבה מלקוחותיו, בגין פעולות קנייה ומכירה של ניירות ערך בחו"ל, "עמלת ברוקר" נוספת לעמלת קנייה ומכירה. לטענת התובע, עמלה זו היוותה הוצאת צד שלישי שלא גולתה כנדרש בתעריפון הבנק, ובפרט בחלק המיועד להוצאות צד שלישי (חלק 11), ובכך הופרו הוראות הדין, לרבות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, וכללי הגילוי הנאות. כתוצאה מכך, טען התובע, גביית העמלה הייתה אסורה ויש להשיבה ללקוחות. **עמדת המשיב (הבנק) ובקשתו לסילוק על הסף:** המשיב טען כי טענותיו של התובע זהות לטענות שהועלו בעניין רונן, שם נדחתה בקשת אישור דומה כנגד בנק אגוד. המשיב הדגיש כי בעניין רונן התקיים דיון מקיף, לרבות שמיעת הוכחות, וניתן פסק דין מפורט שדחה את כל הטענות. לטענת המשיב, דחיית הבקשה בעניין רונן מקיימת מעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא, ומונעת מהתובע להעלות את אותן טענות שוב. המשיב אף הפנה לבקשות אישור נוספות שנדחו על בסיס זה. **עמדת התובע (מר גאון) בתגובתו לבקשה:** התובע טען כי בקשת האישור הנוכחית שונה מעניין רונן. לטענתו, עניינה של בקשת האישור דנן הוא בטענה כי בנק אגוד גבה הוצאה שלא פורסמה "בשום דרך ואופן" בתעריפון, ואין היא עוסקת בשאלת שיעור "עמלת הברוקר" או בשאלה אם מדובר ב"הוצאה ממשית". בנוסף, טען התובע כי דחיית בקשה לאישור תובענה כייצוגית אינה מהווה מעשה בית דין במובן הקלאסי, אלא החלטת ביניים, ולפיכך אין בה כדי למנוע דיון חוזר. **ניתוח בית המשפט וההלכה המשפטית:** בית המשפט התייחס לבקשת הסילוק על הסף, תוך הדגשת כי בקשות מסוג זה מתקבלות במקרים נדירים, ובדרך כלל נדונות יחד עם בקשת האישור. עם זאת, במקרה זה, מצא בית המשפט כי קיימים טעמים מיוחדים לדון בבקשה לסילוק על הסף בנפרד. 1. **מעשה בית דין והשתק:** בית המשפט בחן את טענת מעשה בית דין. אף שלא הייתה הכרעה ממצה בפסיקת בית המשפט העליון לגבי עוצמת המחסום הדיוני של דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית, נקודת המוצא היא כי להחלטה כזו השלכה משמעותית על בקשות מאוחרות. בית המשפט הדגיש כי התובע לא הצביע על הבדל ממשי בין ההליכים, לא הציג תשתית לבידול או הצדקה לדיון חוזר, והסתפק בטענה כי עניין רונן עסק בסוגיה אחרת. 2. **חפיפה בין ההליכים (עניין רונן):** נקודה מרכזית בפסק הדין היא ההשוואה בין בקשת האישור הנוכחית לבין זו שנדונה בעניין רונן. בית המשפט בחן בקפידה את בקשת האישור בעניין רונן ופסק הדין שניתן בו. * **טענת אי-גילוי:** בית המשפט מצא כי גם בעניין רונן, לצד טענות אחרות, נטענה במפורש ובאופן משמעותי טענה בדבר אי-גילוי של "עמלת ברוקר" ואי-פירוט שיעורה בתעריפון. בית המשפט ציטט מסעיפים רלוונטיים בבקשת האישור בעניין רונן, בהם נטען באופן מפורש כי הבנק אינו נוקב בתעריפון בסכום כלשהו המשקף את הוצאות הצד השלישי (הברוקר), וכי גבייה זו פסולה. * **הכרעת הדין בעניין רונן:** בית המשפט קבע כי טענת אי-הגילוי, על היבטיה השונים, נדונה לגופה ונדחתה בפסק הדין בעניין רונן. נקבע כי הוצאות צד שלישי בגין רכישת ניירות ערך זרים כן נזכרו בתעריפונים, ואף אם לא ננקב סכום מדויק, הלקוחות קיבלו מידע רלוונטי בסמוך לביצוע הפעולה, הן בחוזה ההתקשרות, הן בתעריפון, והן בהודעות אישיות. בית המשפט התייחס גם לטענת אי-גילוי שמות ההוצאות, וקבע כי גם טענה זו לא התקבלה. * **דחיית הטענה לשוני מהותי:** בית המשפט דחה את טענת התובע כי עניין רונן עסק בעיקר בשאלת המחיר המופרז, בעוד שההליך הנוכחי עוסק באי-פרסום ההוצאה בתעריפון. בית המשפט קבע כי טענת אי-הגילוי תפסה מקום נרחב בהליך רונן, נדונה בפסק הדין, וכי אין הבדל ממשי בין הטענות בשני ההליכים. 3. **הצורך בדיון חוזר:** לאור הקביעה כי אותן טענות מהותיות (אי-גילוי "עמלת ברוקר" בתעריפון) נדונו והוכרעו בעניין רונן, בית המשפט סבר כי אין הצדקה לניהול ההליך מחדש. התובע לא הציג כל יסוד חדש או טעם מיוחד המצדיק בחינה מחודשת של הסוגיה שהוכרעה. 4. **שימוש לרעה בהליכים:** המשיב העלה טענות בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט, לרבות השפעת גורם חיצוני (מר רון סמוחה) על הגשת הבקשות. בית המשפט ציין כי אכן ניתן להעלות תהיות בנוגע למעורבותו של מר סמוחה, אך משמצא כי אין הבדל מהותי בין ההליכים, לא נדרש להכריע בשאלה זו. **החידוש המשפטי והשלכות:** * **החלת דוקטרינת מעשה בית דין (או דוקטרינות דומות) על החלטות בדבר אישור תובענות ייצוגיות:** פסק הדין מדגיש כי אף אם אין מדובר במעשה בית דין "קלאסי" במובן המשפטי המחמיר, להחלטות הדוחות בקשות לאישור תובענות ייצוגיות יש השלכה מחייבת על בקשות מאוחרות המעלות טענות זהות. הדבר נועד למנוע בזבוז משאבים שיפוטיים ודיוניים, ולמנוע מצב בו גורמים שונים מנסים "להחיות" טענות שכבר נדחו. * **הבחינה המהותית של החפיפה בין הליכים:** בית המשפט מבצע ניתוח מעמיק של בקשות האישור ופסקי הדין הקודמים, כדי לקבוע אם אכן מדובר באותן טענות מהותיות. במקרה זה, בית המשפט קבע כי טענת אי-הגילוי, שהיא לב בקשת האישור הנוכחית, נדונה בהרחבה ונדחתה באופן משכנע בעניין רונן. * **חובת הגילוי של הבנקים:** למרות דחיית הבקשה, פסק הדין מזכיר (באופן עקיף) את הדרישות המחמירות בנוגע לגילוי נאות של עמלות והוצאות צד שלישי על ידי בנקים, כפי שמשתקף מהניתוח של ההליך הקודם. עצם הדיון שהתקיים בעניין רונן, ובקשות דומות, מעיד על החשיבות של שקיפות בעמלות הנגבות על ידי תאגידים בנקאיים. **מסקנה:** בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הסילוק על הסף ודחה את בקשת האישור. ההלכה המרכזית בפסק דין זה היא כי כאשר טענות מהותיות בבקשת אישור תובענה ייצוגית כבר נדונו והוכרעו לגופן בהליך קודם, גם אם זה הסתיים בדחיית בקשת האישור, אין מקום לדיון חוזר בהן. זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של הליכי משפט, ולשמור על יעילות המערכת השיפוטית.