דב"ע מז/108 - 3

תקציר

במקרה זה, היה על בית הדין לעבודה להכריע האם המערער זכאי לפיצויי פיטורים בעקבות הפחתת שכר, שלטענתו מהווה סיום העסקה השקול לפיטורים על פי החוק. המערער, שעבד בעסק לעיבוד זכוכית בין השנים 1974 ל-1985, עמד בפני קיצוץ רטרואקטיבי משמעותי בשכרו עקב ירידה בעסקיו, כאשר שכרו הופחת מ-150 ל-120 דינר ירדני בשנת 1985. למרות שנאמר להם כי יוכלו להתפטר אם לא יסכימו לשכר החדש, פנו העובדים, ובהם המערערת, לסיוע ממועצת הפועלים במזרח ירושלים והמשיכו לעבוד בתנאים המופחתים. בהמשך הציע המעסיק השבת שכר חלקית, אך פשרה בלתי מספקת זו הביאה את המערערת ועובדים אחרים לחדול מעבודתם, מה שגרם למערערת לתבוע פיצויי פיטורים בעילה של פיטורים שלא כדין. תחילה דחה בית הדין האזורי את תביעתו, ופירש את הפיטורים כהתפטרות מרצון ללא עילה תקפה לפיצויי פיטורים. עם זאת, המערער טען כי הקיצוץ והוראות המעסיק היוו הרעה חמורה בתנאי העבודה, והצדיקו את התפטרותו כמקבילה לפיטורים. בית הדין הוסיף ובחן את נהלי בית הדין לעבודה, וציין כי ייתכן שבא כוח המערערת לא הבין עד תום רמזים לטענת עילות חלופיות לפיטורים. בסופו של דבר, בית הדין הכיר בכך שהפחתת השכר וסירוב המעסיק לחזור לשכר המקורי מבססים את התביעה לפיצויי פיטורים לפי החוק, ומשקפים הרעה מוחשית בתנאי העבודה. למרות שדעת הרוב ביטלה את הדחייה הראשונית, דעת מיעוט חלקה על כך, וטענה לדבקות בעמדה הפרוצדורלית בה נקט המערער במשפט. לבסוף, פסק הדין פסק למערערת פיצויי פיטורים, תוך הדגשת חשיבות הפרשנות המדויקת של תנאי העבודה ופעולות המעסיק בסכסוכי עבודה.