ת"א 12261-02-16

תקציר

פסק הדין דן בפיצויים המגיעים לתובעים, שאדמתם הופקעה על ידי המדינה. מטרת פיצויי ההפקעה היא להעמיד את הבעלים באותו מצב כאילו ההפקעה לא התרחשה, לא לשפר ולא להרע את מצבו. על הפיצוי במקרה זה חל סעיף 13 לפקודת הקרקעות, החל כאשר חל שיהוי בין ההפקעה לבין תפיסת הקרקע על ידי הרשויות, לבין מועד תשלום הפיצויים. סעיף זה בוטל בשנת 2010 אך היה בתוקף בעת הגשת התביעה. התובעים ויתרו על זכותם לתשלום קרן נומינלי לפי סעיף 12 לפקודה ובמקום זאת ביקשו פיצוי נומינלי בדמות הפסדי דמי חכירה לפי סעיף 13(1). בית המשפט מתווה את המתודולוגיה לחישוב הפיצוי, המבוססת על שווי השוק של הקרקע מדי שנה, בהתחשב בשימושים המותרים בה ובניכוי דמי החכירה האבודים. בית המשפט ממנה מומחה שיסייע בחישוב שווי הקרקע, על בסיס עסקאות השוואה, וקובע את דמי החכירה המתאימים לקרקע למגורים ולחקלאות, הנקבעים על 6% על בסיס דמי שכירות רעיוניים, במנותק מדמי השכירות המתקבלים בפועל. בית המשפט מצדד בתובעים ומקבל את עמדת המומחה, וקובע את הפיצוי על סך 282,521 ₪ לשני החלקות יחד, בצירוף שכר טרחת עורך דין והחזרים. הפיצוי בגין חלקה 199 כפוף לכתב שיפוי, וזה עבור חלקה 100 כפוף להמצאת מסמכים נוספים.