ע"פ 9882/17

תקציר

הכרעת הדין מאשרת את החלטת בית המשפט המחוזי ודוחה את ערעורו של המערער, תוך תמיכה בהרשעה המקורית ובגזר הדין. ערכאת הערעור אינה מוצאת עילה להתערב בהערכות המהימנות ובקביעות העובדתיות של הערכאה הנמוכה יותר, שהעדיפה את עדויות המתלוננים על פני עדויות המערער. בפסק הדין מודגש כי במקרים של עבירות מין, בעיקר בתוך משפחות, ערכאת הערעור נרתעת בדרך כלל מערעור על הערכות המהימנות של בית המשפט הפרוצדורלי, שכן פעמים רבות חסרים בעבירות אלה עדים נוספים וראיות חיצוניות. עדויות המתלוננים נמצאו אמינות למרות סתירות קלות, שיוחסו לטראומה ולחלוף זמן. בית המשפט דחה את הטענות בדבר "זיכרונות מודחקים" וקבע כי הדיווח המאוחר על העבירות מובן בהתחשב בפחד, בבושה ובהשלכות המשפחתיות האפשריות של הקורבנות. הטענה בדבר ליקויי חקירה נדחתה, בציינו כי עבירות מין עלולות להתרחש בקרבה משפחתית קרובה, ואובדן התיעוד החזותי לא ערער את הממצאים הכלליים. בית המשפט תמך גם בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה להאריך את תקופת ההתיישנות, וקבע כי היא אינה בלתי סבירה בהתחשב בחומרת המקרה ובחומר הראיות. בערעור על חומרת העונש מצא בית המשפט כי הוא מתיישב עם חומרת העבירות, והדגיש את הנזק הנפשי המתמשך שנגרם לקורבנות. חוסר האחריות, האמפתיה או החרטה של המערער והצורך של הקורבנות להעיד השפיעו רבות על פסק הדין. יתר על כן, הפיצוי שהוטל היה מוצדק בחומרת המעשים. בסופו של דבר, הסכימו השופטים א' ברון וא' שטיין עם מסקנתו של השופט ד' מינץ לדחות את הערעור, תוך שהוא מאשר הן את ההרשעה והן את גזר הדין.