ת"א 42844/05

תקציר

התובע תבע את המבטחת הנתבעת על כך שלא שילמה תגמולי ביטוח ופטרה אותו מתשלום פרמיה על פי פוליסה שהונפקה בשנת 1996, לאחר שהפך לנכה. המבטחת שילמה תגמולים משנת 1998 ועד שנת 2003, ואז הפסיקה לפעול, מה שהוביל את התובעת לתבוע. הגנת המבטחת הסתמכה על שלוש נקודות. ראשית, כי יכולתו של התובע לעבוד הייתה מוגבלת עוד לפני הוצאת הפוליסה. שנית, כי התובע לא גילה את מצבו הרפואי בעת הגשת הבקשה לפוליסה, ובכך הפר את חובת הגילוי שלו. לבסוף, התובע כבר לא היה נבצר, דבר שהתובע ערער עליו. עיקר המחלוקת נסובה סביב המבטחת שהעלתה להגנתה עילות דחייה חדשות שלא הוזכרו במכתבי הדחייה הראשוניים ששלחה לתובע. בית המשפט בחן את המסגרת הנורמטיבית סביב חובות המבטח ואת מעמדן של הנחיות המפקח על הביטוח, המגבילות את זכותו של מבטח להעלות תביעות חדשות. השופט קבע כי ההנחיות אינן מחייבות אלא מהוות סטנדרט התנהגות סביר. במקרה זה, למבטחת הייתה הזדמנות מספקת לברר את העובדות והנתונים הסובבים את תביעת התובע ואף הכירה בחבותה בעבר. לפיכך, נעתר בית המשפט לבקשת התובעת, ומחק סעיפים מכתב ההגנה של המבטחת מאחר שהחמיצו הזדמנות להעלות נקודות אלה קודם לכן. המבטחת חויבה לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, צמוד לריבית מיום פסק הדין.