בג"צ 4706/02

תקציר

המקרה בבית המשפט העליון עסק באיש דת ומנהיג רוחני שהתנגד לצו של שר הפנים האוסר על יציאתו מהארץ מכוח תקנות שעת חירום (יציאה לחו"ל), 1948. הצו נבע מחשש שהעזיבה עלולה לאפשר מפגשים עם גורמים עוינים ובכך לסכן את ביטחון המדינה. העותר ערער על כך כהפרה של זכויותיו החוקתיות לתנועה ולחופש דת. בית המשפט הכיר בזכות היציאה מארצו של אדם כזכות אדם בסיסית, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך הדגיש כי זכות זו אינה מוחלטת. ניתן להגביל אותה מסיבות מהותיות, כגון ביטחון לאומי. באיזון בין זכויות אלה לבין שיקולי ביטחון, טען בית המשפט כי הלגיטימיות של הגבלה כזו תלויה ב"חשש כן ורציני" לפגיעה אפשרית בביטחון המדינה אם העותר יורשה לעזוב. למרות שהכיר בפגיעה המשמעותית בזכויותיו של העותר, לרבות הפגיעה בחובותיו הדתיות, קבע בית המשפט כי בהתבסס על נתונים חסויים ואיומי אבטחה עדכניים, קיים חשש מוצדק לפגיעה פוטנציאלית זו. לפיכך, ההגבלה נשמרה. למרות שהעותר הורשה להגיש התנגדויות, זכות הטיעון נחשבה כממומשת גם באמצעות התכתבות בכתב. לפיכך נדחתה העתירה ואישרה את הגבלת התנועה.