בר"ע 30147-09-13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. המקרה הראשון עסק בתביעה כספית שהגישה עובדת סוציאלית נגד מעסיקיה, עיריית לוד ושלושה מעובדיה, בהם יו"ר הוועדה הקריאה בעירייה, מנהל אגף כוח אדם בעירייה וגזבר העירייה. העובדת תבעה פיצוי כספי בגין עוולות שונות לכאורה הקשורות להעסקתה ולסיום העסקתה, לרבות פיטורים שלא כדין, אי תשלום שכר והטבות והפרת חוקי העבודה. לאחר מכן הגישו הנתבעים (העובדים) בקשה לבית הדין האזורי בבקשה לקבוע חסינות לעובדי ציבור ולדחות את התביעה נגדם, בטענה כי מעשיהם נעשו במסגרת תפקידם וללא כוונה לפגוע בתובע. בית הדין האזורי דחה בקשה זו, בנימוק של אופי טענות התובעת, הנופלות בעיקרן על דיני העבודה ודיני המגן, ולא על דיני הנזיקין. לפיכך, קבע בית המשפט כי הוראות החסינות בפקודת הנזיקין אינן חלות במקרה זה. לאחר מכן הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית הדין הגבוה לעבודה. לאחר עיון בבקשה ובחומרים הרלוונטיים, החליט גם בית הדין הגבוה לעבודה לדחות את בקשת רשות הערעור. בית המשפט אישר את החלטת בית הדין האזורי והסכים כי התביעות נגד הנתבעים קשורות בעיקר לדיני העבודה ולדיני המגן, ולכן הוראות החסינות בפקודת הנזיקין אינן חלות במישרין במקרה זה. בית המשפט הדגיש כי תביעות נזיקין נגד עובדי ציבור והוראות החסינות המקבילות להן חלות רק בנסיבות מוגבלות, ומקרה זה אינו נופל בפרמטרים אלה. מכאן, שבקשת רשות הערעור נדחתה ללא צורך בתגובת התובע.