עת"מ 19934-09-12

תקציר

העותר רכש רכב לשימוש אישי וביקש לקבל רישיון על ידי הרשות המשיבה. המשיב סירב לבקשה בשל איחור בבקשה לרישוי, שהיה מעבר למגבלת 24 החודשים שלאחר ייצור הרכב, כמתחייב מתקנות התעבורה. העותרת טענה כי השיהוי נגרם מסיבות כלכליות ומשפחתיות ובהמשך ביקשה מבית המשפט להורות למשיבה להוציא את הרישיון או לתת החזר בגין מסי היבוא ששולמו. המשיב הגיש בקשה לדחיית העתירה על הסף בעילה של שיהוי בהגשה, חוסר ניקיון וחוסר עילה. בית המשפט הסכים עם המשיב כי חל שיהוי קיצוני בלתי מוצדק של למעלה מ-3 שנים בהגשת העתירה, אשר עלול היה לפגוע בזכויותיהם של צדדים שלישיים. העותר לא סיפק כל הצדקה לעיכוב ולא ביקש הארכה, ונסיבות המקרה לא הצדיקו את התערבות בית המשפט. זאת ועוד, טענות העותר היו חסרות שפיות, שכן פסק הדין במקרה דומה לא יצר תקדים משפטי וניתן היה לטעון אותו בעתירה קודמת. בית המשפט החליט לדחות את העתירה על הסף, תוך חיוב בהוצאות בסך 15,000 ₪ בהן תישא העותרת, והדגיש את חשיבות העמידה בלוחות זמנים פרוצדורליים.