רע"א 2737/11

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם עומדת למבקש זכות לפנות את המשיבים, שהם דיירים מוגנים על פי הסכם שכירות ארוך שנים משנת 1967, מכוח חוק הגנת הדייר. בית משפט השלום בכפר סבא פסק תחילה לטובת המבקש, שביקש להרוס את הנכס המושכר לצורך הקמת מבנה חדש, תוך שהוא מסתמך על סעיף 131(10) לחוק המאפשר פינוי כאשר בעל דירה מבקש לשנות את הנכס באופן מהותי. התובעת השיגה את היתר הבנייה הדרוש והציעה לדיירים הסדר חלופי. אולם, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו, וקבע כי התובעת לא התכוונה באמת ובתמים לבנות את המבנה החדש כפי שמצוין בהיתר, וייתכן שהשתמשה בו ליצירת עילה מלאכותית לפינוי. המבקשת טענה כי החלטה זו הטילה תנאים חדשים ומגבילים שאינם מתחייבים על פי החוק, בעוד המשיבים טענו כי הפיצוי המוצע אינו מספיק וטענו כי התובעת אינה עומדת בדרישת הפינוי. בית המשפט העליון, בציינו פרשנויות מרחיבות יותר של דיני הקניין, הגיע למסקנה כי למרות שניתנת גמישות ביישום סעיף 131(10), המבקש לא הצליח להוכיח את כוונתו ונחיצות רישיון הבנייה המתאים לתכניות הבנייה שלו בפועל, ודחה את תביעת הפינוי. ניתוחו של השופט הנדל מזהה גישה רבת ניואנסים, המכירה בזכות הקניין תוך שמירה על הגנות המיועדות לדיירים, ומכירה בכוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 131, מה שמוביל בסופו של דבר לדחיית הערעור ולשמירה על מעמדם המוגן של המשיבים.