ע"פ 2454/11

תקציר

פסק הדין נובע מערעור על הרשעתו וגזר דינו של המערער בשורה של עבירות מין שבוצעו בבנותיו החורגות הקטינות, בנות 9 ו-11. המתלוננות הקטינות היו בנותיה של אשת המערער מנישואיה הקודמים. בית משפט קמא הרשיע את המערער בכל הסעיפים וגזר עליו 14 שנות מאסר. המערער טען, כי שגה בית משפט קמא במהימנותו ובקביעותיו העובדתיות, וכי ההרשעה לא נתמכה די הצורך בראיות. אשר לעונש, טען המערער כי הוא מופרז ויש להקל בעונשו. ערכאת הערעור דנה בהרחבה בפסיקה בדבר היקף התערבותה במהימנות ובקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. צוין כי יתרונו של בית משפט קמא בצפייה ובחקירה ישירה של עדים, במיוחד בתיקי עבירות מין, מעניק לממצאיו בסוגיות אלה משקל משמעותי. עם זאת, נכונותה של ערכאת הערעור להתערב גוברת כאשר החלטת בית משפט קמא מבוססת על עדותה של מתלוננת בפני חוקר ילדים. לאחר עיון בקלטות החקירה ובביקור בחצרי המתלוננים, לא מצא בית המשפט עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ובהערכתו את מהימנות המתלוננים. בית המשפט בחן גם את עדויותיהם של חוקרת הילדים, הסבתא והעובדת הסוציאלית, ומצא אותן אמינות ובכך תמך בגרסאות המתלוננות. מנגד, הסכים בית המשפט עם הערכתו הלקויה של בית משפט קמא בדבר מהימנותם של המערער, אשתו ואם המתלוננות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי שקריו של המערער בדבר הרגלי השתייה והתנהגותו האלימה בעת שהיה שיכור, לצד סתירות נוספות בהודעותיו, שימשו ראיה נוספת התומכת בעדותו של המתלונן. בית המשפט הדגיש את האופי הנתעב של מעשיו של המערער ואת הנזק הקיצוני שנגרם לקורבנות הקטינים, והגיע למסקנה כי העונש שהטיל בית משפט קמא אינו מצדיק התערבות בערעור, למרות חומרתו. לפיכך, הערעור על ההרשעה נדחה, וכך גם הערעור על גזר הדין. השופטת א' ארבל והשופט נ' הנדל הסכימו עם פסק הדין.