ע"פ 2467/00

תקציר

המשיב זוכה מעבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, המחייבת נהגים לעקוב אחר תמרורים המציינים כיוון נסיעה. התקנה המדוברת אוסרת על נהיגה בכיוון שונה מזה שנקבע בתמרורים רשמיים. המשיב טען כי תקנה 44(ב) לאותה מסגרת רגולטורית מתירה במפורש פניות פרסה כאשר אין שלט האוסר עליהן וכי תקנה ספציפית זו צריכה לקבל קדימות על פני תקנה 22(א) הכללית. בית משפט קמא זיכה את המשיב, בנימוק של עקרון הפרשנות המחמירה במשפט הפלילי והצורך במסרים ברורים וחד-משמעיים בתקנות התעבורה. נמצא כי היעדרו של שלט ספציפי האוסר פניית פרסה, קרי סימן ב-6, משמע כי פעולתו של המשיב אינה אסורה. המערער ערער על זיכוי זה, אך הערעור נדחה. שופט הערעור הסכים עם פרשנותם של המשיב ובית משפט קמא לתקנות, וקבע כי הרשאת תקנה 44(ב) לביצוע פניית פרסה בהיעדר תמרור אוסר קודמת להוראותיה הכלליות של תקנה 22(א). יתר על כן, השופט הדגיש כי יש לפרש כל עמימות בתקנות התעבורה לטובת הנאשם, במיוחד כאשר הוראה רגולטורית מתירה במפורש פעולה. השופטת סיפקה הסבר מפורט על המסגרת הרגולטורית ועל עקרונות הפרשנות החלים במקרים כאלה, והגיעה למסקנה כי פעולת המשיב הייתה כדין על פי התקנות הנוכחיות. בפסק הדין הודגש כי על הרשות המבצעת, אם בכוונתה להעדיף ציות לתמרורים על פני ההיתר המפורש בתקנה 44(ב), לתקן את התקנה האחרונה כך שתבהיר את כוונתה. עד אז, החזקה עומדת כי פניית פרסה מותרת כמפורט בתקנה 44(ב), כל עוד היא אינה מפריעה לתנועה או מסכנת הולכי רגל, גם אם היא סותרת תמרור. פסק הדין הועבר לעיון שר התחבורה, והוחלט לדחות את הערעור, תוך אישור זיכוי המשיב.