ת"א 10735/02

תקציר

התובעת, בעלת הבית, הגישה תביעה נגד הנתבעת, השוכרת שלה, לפינוי מכוח מספר עילות לפי חוק הגנת הדייר ותבעה פיגורים בדמי השכירות ופיצוי בגין עוגמת נפש. הנתבעת תבעה מנגד תיקונים מחייבים על פי החוק, בטענה כי מצבה של הדירה אינו מאפשר שימוש סביר, ותבעה פיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מרטיבות. בית המשפט קבע כי השוכרת לא שילמה דמי שכירות במועד ובעקביות, והתנהלותה היוותה עילה לפינוי. בנוסף, הדיירת גרמה נזק לבניין בכך שסירבה לתקן נזילות, שהשפיעו על הדירה בקומה התחתונה, ומעשיה נחשבו למעשה זדוני. עם זאת, השינויים שנעשו בדירה לא הפרו את חוזה השכירות ולא היוו עילה לפינוי. התנהגותו של השוכר, לרבות איומים וקללות על התובע, היוותה הטרדה והיוותה עילה נוספת לפינוי. בית המשפט הורה לשוכרת לשלם למשכיר 2,931 ₪ עבור תיקונים שמועד פירעונם חלף וחלקה בסך 923 ₪ עבור תיקונים ברכוש המשותף, בתוספת ריבית. כמו כן חויבה הדיירת לשלם 5,745 ₪ בגין חלקה בתיקונים שביצעה התובעת בבניין, למרות שהדבר לא נטען בכתב התביעה. בית המשפט מצא גם את השוכרת אחראית לפיגור בשכר הדירה בסך 3,453 שקל והורה לה לשלם 20 אלף שקל בגין עוגמת נפש. למרות שבית המשפט מצא עילה לפינוי, הוא הפעיל את שיקול דעתו לפי חוק הגנת הדייר והעניק לשוכרת סעד הוגן בתנאי שתשלם למשכיר 30,000 ₪ כפיצוי על הסעד ועוד 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש בתוך 60 יום. אי תשלום יקנה למשכיר את הזכות לפנות את השוכר. באשר לתביעה שכנגד, מצא בית המשפט כי התובעת ביצעה את התיקונים הנדרשים ועל כן דחה את תביעת הנתבעת לתיקוני חובה וסעד כספי. פסק הדין הורה לנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. השוכר קיבל סעד הוגן, וכל הסכומים ששולמו לקופת בית המשפט היו אמורים להיות מועברים למשכיר. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 28.1.08.