ת"א 15101-12-19

תקציר

התובע, שרכש מהנתבעים פוליסות ביטוח חיים שכיסו אובדן כושר עבודה, תבע אותם על כך שלא שילמו לו את מלוא סכום הפיצוי החודשי המגיע לו. הנתבעת השנייה, מנורה ביטוח, קיבלה את תביעתו לתגמולי ביטוח אך הפחיתה אותם, תוך שהיא מצטטת סעיף בפוליסה שהגביל את סך הפיצוי החודשי ל-75% משכרו הממוצע של התובע לפני אירוע הביטוח. הפחתה זו, או "חיתוך", הוחלה גם על פוליסת התובעת אצל הנתבעת הראשונה, הפניקס ביטוח. התובעת טענה כי למנורה אין זכות לבצע "חיתוך" זה ודרשה את יתרת הסכום. נסיבות המקרה והמשא ומתן שהתנהל בשנת 2010 הביאו את הצדדים לחתום על הסכם פשרה, אשר קבע את סכום הפיצוי החודשי וויתר על טענות התובע לגבי העבר. בית המשפט מצא כי התובע היה מודע לסכומים שהוא אמור לקבל והסכים לפשרה, מה שמנע ממנו לתבוע זכויות נוספות על פי הפוליסות. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי מנורה לא שילמה לתובע סכום משמעותי שהיא חייבת לו על פי הפוליסה וייצוגה בהסכם הפשרה. חוב זה, בסך של כ-200,000 ₪, לא ויתר, ועל המבטחת הוטלה חובה לקיימו. בית המשפט קבע כי התביעה בגין חוב זה אינה מיושנת, למרות שהוגשה תשע שנים לאחר הסכם הפשרה, שכן התובעת לא גילתה אותה קודם לכן בשל ליקוי שכלי, והמבטחת לא פעלה בחוסר תום לב. לפיכך, פסק בית המשפט לטובת התובע והורה למנורה לשלם לו 385,290 ₪, הכוללים את החוב שלא שולם והוצאות משפט.