בג"צ 6996/02

תקציר

המשיב, מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, הורה על הריסת ביתו של העותר. בנו של העותר השתמש בבית לאחסון אמצעי לחימה, בהם השתמש כדי לרצוח את ניסן דולינגר. המשיב ביקש להרוס את הבית מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, בנימוק שתהיה לכך השפעה מרתיעה שתמנע פגיעה עתידית בחפים מפשע. למרות שבא כוח העותר לא חלק על זכותו של המשיב להרוס את הבית, הוא טען כי אין די ראיות הקושרות אותו לפשע וכי העונש אינו מידתי ואינו מביא בחשבון את בני המשפחה התמימים שהתגוררו במקום. בית המשפט מצא כי קיימות ראיות מנהליות מספיקות הקושרות את הבן לרצח. עוד נקבע כי שיקולי ההרתעה, נסיבות השטח ופריסת הבית – מבנה חד-קומתי בשטח 125 מ"ר שבו התגוררה המשפחה הגרעינית יחד – נופלים בגדר שיקול דעתו. פסקי דין קודמים ביססו את הלגיטימיות של שימוש בהריסה כאמצעי הרתעה, ובית המשפט מצא כי במקרה זה המשיב שקל את כל הגורמים הרלוונטיים ופעל במידתיות. בהתחשב בכך שהתוקף התגורר בבית והשתמש בו לביצוע פשעו, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין לו עילה להתערב בהחלטת המשיב ודחה את העתירה. השופט י' טירקל והשופט א' גרוניס הסכימו.