בג"צ 653/79

תקציר

העותרים, מורי נהיגה, ערערו על תוקפה של תקנה 225(ב) לתקנות התעבורה, אשר הגבילה את השימוש בכלי רכב מעל גיל 10 להוראת נהיגה. לטענתם, התקנה בטלה בשל פגמים בחקיקתה, חוסר סמכות וחוסר סבירות קיצוני. בג"ץ קבע כי התקנה הותקנה כדין מכוח הסמכות הרחבה שהוענקה לשר התחבורה. עוד קבע בית המשפט כי התקנה אינה בלתי סבירה, חרף קביעת אמות מידה שונות לכלי רכב המשמשים להוראת נהיגה בהשוואה לסוגי כלי רכב אחרים. ההבחנה הייתה מוצדקת בהתבסס על התכליות והיתרונות השונים של כל סוג רכב. זאת ועוד, קביעת גיל הרכב כקריטריון אינה בלתי סבירה, שכן היא שירתה את המטרה של הבטחת השימוש בכלי רכב חדשים יותר להוראת נהיגה. למרות שבית המשפט היה מעדיף גישה הדרגתית יותר, הוא הכיר בכך שריווח האפשרויות אינו מצדיק החלפת שיקול דעתו שלו בזה של הרשות הרגולטורית. בנוסף, בית המשפט המליץ על דחייה נוספת ביישום התקנה כדי לאפשר לעותרים זמן להסתגל. לשופט שמגר, שכתב את דעת הרוב, הצטרפו השופטים מ' בן-פורת וד' בכור. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לשלם סך של 2,000 ₪ עבור הוצאות המשיבים.