עת"מ 18530-01-22

תקציר

העותרים ביקשו לחזק ולפתח את נכסיהם במסגרת תמ"א 38, המאפשרת חיזוק מבנים ישנים והוספת דירות חדשות. העותרים הגישו בקשה להיתר בנייה, שאושרה בתנאים בשנת 2014. בעקבות סיבוכים בנוגע למימוש התוכנית המאושרת, הגישו העותרים בקשה מתוקנת שנייה בשנת 2020. ועדת התכנון המקומית דחתה את הבקשה, וועדת הערר דחתה את הערר שלאחר מכן. לאחר מכן הגישו העותרים עתירה לבית המשפט. הטענות העיקריות נגעו לתכנון חניות ומרפסות. העותרים טענו כי ההחלטות לדחות את בקשתם שגויות ודינן להתבטל. בנוסף, הם טענו כי היה על ועדת הערר להורות להם לתקן את בקשתם ולא לדחות אותה על הסף. המשיבים, לרבות הוועדות המקומיות וועדות הערר ובעלי הבתים השכנים, התנגדו לעתירה. לטענתם, הבקשה נדחתה בצדק בשל אי התאמות מהותיות מהחלטות קודמות ומתקנות תכנון. בית המשפט הסכים עם המשיבים. הוועדה מצאה כי החלטות ועדות התכנון היו סבירות והתבססו על שיקולים תכנוניים מקצועיים. בית המשפט הדגיש כי אין להתערב בשיקול דעתן של רשויות התכנון בעניינים אלה. באשר לחניה, קבע בית המשפט כי השינויים המוצעים על ידי העותרים סותרים החלטות קודמות ואינם מתואמים עם הגורמים הרלוונטיים. לגבי המרפסת, בית המשפט אישר את חששן של הוועדות כי התכנון פוגע באפשרויות הבנייה העתידיות של השכנים. בית המשפט דחה גם את טענת העותרים כי היה על ועדת הערר לאפשר תיקונים בבקשה, וקבע כי החלטות הוועדות לדחות אותה סבירה בנסיבות העניין. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי ההחלטה המקורית שאישרה את הבקשה פקעה, והעותרים לא הוכיחו כל הצדקה להארכתה. לבסוף, קבע בית המשפט כי חלוף הזמן – שמונה שנים מאז האישור הראשוני מחייב את פרסום הבקשה. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לשלם הוצאות משפט מתונות לשכנים.