בש"פ 153/95

תקציר

בית המשפט העליון בחן את אמת המידה לקביעה האם ראיות לכאורה מצדיקות מעצר נאשם עד תום ההליכים המשפטיים, תוך התמקדות ספציפית במערער המואשם בסחר בסמים. המערער טען נגד מעצרו, תוך שהוא מסתמך על זיהוי מפוקפק של סוכן משטרתי, שלא נכלל בהודעות קודמות. בית המשפט הדגיש כי החירות ממעצר היא זכות אדם בסיסית, המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכל פגיעה בה צריכה לעלות בקנה אחד עם ערכיה ותכליתה המשפטית של המדינה. חוק סדר הדין הפלילי מאפשר מעצר כדי להבטיח את שלום הציבור, אך דורש ראיות לכאורה המצביעות על אשמתו של הנאשם ועל סכנה פוטנציאלית לחברה. ראיה זו נבחנת בפני משפט מלא, ובשלב זה אין בית המשפט יכול לקבוע את מהימנותם של עדים. ההחלטה לעצור אדם היא משמעותית, שכן הליכים משפטיים יכולים להתפרש על פני חודשים, ובכך להשפיע על חירותו של הפרט. על בית המשפט לוודא כי הראיות אינן מעוררות ספק סביר בדבר אשמתו בטרם יאשר את הארכת המעצר. בעניינו של המערער, זיהויו המאוחר של עד המפתח, מזרייב, לא שלל באופן חד משמעי ספקות ראשוניים, והביא לקבלת הערעור. בית המשפט הורה על שחרורו של המערער בתנאים מחמירים, לרבות ערבויות כספיות והגבלות תנועה. פסק דין זה מדגיש את הצורך לאזן בין זכויות הפרט לבין ביטחון הציבור בהליך השיפוטי, ומחייב בחינה ראייתית גבוהה יותר כאשר חירותו של אדם מונחת על כף המאזניים.