בש"פ 696/02

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של מספר הליכים משפטיים בישראל, שבמרכזם נאשם שהואשם בפריצה לרכב ובגניבה ממנו (המקרה הראשון), ולאחר מכן איום על עד בניסיון לשיבוש הליכי משפט (המקרה השני). פסק הדין נובע מערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, על החלטה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים בתיק הראשון. הערעור נדון בפני השופט יצחק כהן, שאישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. הכרעת הדין משרטטת את כרונולוגיה של האירועים, החל מכתב האישום הראשון נגד הנאשם בבית משפט השלום בחיפה. הנאשם שוחרר תחילה בתנאים מסוימים, לרבות מעצר בית. עם זאת, לקראת עדותו של העד ביקשה המדינה להאריך את מעצרו של הנאשם, בטענה כי הפר את תנאי שחרורו בכך שאיים על עד. בקשה זו נדונה בפני השופט עמית, שהורה לשנות את תנאי שחרורו של הנאשם אך לא עצר אותו. בעקבות החלטה זו חלו התפתחויות נוספות במקרה הראשון. שני עדי תביעה הוכרזו כעוינים, ועד נוסף לא הופיע. לאחר מכן פנתה המדינה לבית משפט השלום בעכו בבקשה לעיון חוזר בצו השחרור וביקשה את מעצרו של הנאשם. הפעם נעתר השופט נאסר לבקשת המדינה, תוך שהוא מצטט ראיות לכך שהנאשם אכן איים על המתלונן והפר את תנאי שחרורו. הנאשם ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי ההחלטה סותרת את קודמתה של השופט עמית ועולה כדי פגיעה בהליך הוגן. בפסק דינו בוחן השופט כהן בדקדקנות את ההליכים ואת הראיות שהוצגו. מסקנתו היא כי אף שהחלטותיהם של השופטים עמית ונאסר נראו סותרות, היו נסיבות חדשות שהשופט נאסר שקל אותן, שהצדיקו את השינוי בסטטוס מעצרו של הנאשם. נסיבות חדשות אלה התייחסו לדיון ההוכחות הנוסף שהתקיים לאחר החלטת השופט עמית, ואשר העמיד את טענות המתלוננת באור שונה. השופט כהן מדגיש כי על בתי המשפט המטפלים בערעורים או בבקשות לעיון חוזר להעריך תמיד את המצב בעת הדיון, ולכן החלטתו של השופט נאצר הייתה מוצדקת. זאת ועוד, השופט כהן מציין כי את התוצאות השונות בשתי ההחלטות ניתן לייחס לחומר הראייתי השונה העומד לרשות כל שופט. בסופו של דבר, השופט כהן דוחה את הערעור ומאשר את ההחלטה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים בתיק הראשון. השופט מדגיש גם את משמעות הכרעת הדין הצפויה במשפט הראשון, הצפוי ב-6 בפברואר 2002. פסק דין מקיף זה בוחן בדקדקנות את ההיסטוריה הפרוצדורלית, את הטענות שהוצגו ואת העקרונות המשפטיים החלים, ומוביל למסקנה כי הערעור אינו ראוי.